הלכה יומית

אחד הכללים שקבעו חכמים בהלכות "מוקצה" בשבת, הוא: "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת-השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו. דנו הפוסקים אודות בגדים שנתלו לייבוש בערב-שבת, האם מותר להורידם בשבת; לדברי-הכל אסור להורידם בשבת לצורך החול, משום שאסור להכין משבת לחול. אך להורידם לצורך שבת יש שהתירו; ויש שהחמירו לאסור מהטעם האמור – שכיון ש"בבין השמשות" הם היו אסורים בשימוש, שאם יגע בהם עלול הוא לסחוט בשבת – לכן גם לאחר שהתייבשו דינם כ"מוקצה". ולמעשה מדברי אדמוה"ז משמע שאינן מוקצה ומותר להשתמש בהם בשבת.

נאמר בגמרא: "כל האומר תהלה לדוד בכל-יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ותקנו לאמרו בכל-יום בהקדמת הפסוקים "אשרי". מפני הפסוק "פותח את ידיך" המשבח על שה' מפרנס בריותיו. ויש לכוון את פירוש-המלות של פסוק זה, ומי שלא כיוון עליו לחזור. ולכן כשנזכר מיד – כשאוחז עדיין ב"אשרי" – יחזור ויכוון. ואם נזכר רק לאחר "אשרי", יש אומרים שאינו צריך להשלים כיוון שלאחר שמונה-עשרה אומר שוב "אשרי". אך רוב הפוסקים סוברים שיחזור ויאמר פסוק "פותח את ידיך" בין הפרקים ויכוון. ואם כבר אמר "ישתבח", יאמר זאת לאחר שמו"ע. ויש שכתבו שיש להשלים עד סוף הפרק. ולכתחילה יש להיזהר לכוון בפעם הראשונה בכדי שלא יצטרך לחזור.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. וכתבו הראשונים שאין די בכך שמתפלל בבית הכנסת קבוע, אלא שאף בבית הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית הכנסת עם הציבור, אך גם מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. יצוין שעל פי הוראת הרבי כיוון שכל בית יהודי הינו "מקדש מעט" יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע ללימוד ועניני תפלה כגון אמירת ק"ש שעל המטה וברכות השחר.

כאמור בהלכה הקודמת ראוי שהתפלה תהיה במקום קבוע אף בתוך בית-הכנסת עצמו, והובאו להלכה מספר קריטריונים לבחירת המקום לתפלה. ראשית, ראוי שהתפלה תהיה במקום בו לומד תורה. כמו-כן צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. כמו-כן ראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע אמות (כ192- ס"מ), זאת משום שלא תיראה התפילה כמטרד שהוא מצפה לסיום התפילה שיוכל לצאת משם, וכן משום שהמקום בתוך בית הכנסת יסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

אמרו חכמים: "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". כלומר, שינת הסוס משמשת בפי חז"ל כמשל לשינה רדודה במיוחד, וכפי שאמרו בגמרא ששיעור שינת הסוס היא 60 נשימות, שמקובל לשערה כחצי שעה. ובשלחן ערוך הובא דיון בדברי חז"ל, אודות הנהגת דוד המלך שלא לישן יותר משיעור זמן זה, ודנו הפוסקים האם זוהי הוראה לרבים. אלא שכתבו הפוסקים למעשה, שמי שנצרך לנוח במשך היום בכדי להמשיך לתפקד כראוי במשך היום ובפרט לצורך לימודו, רשאי לנוח אך ראוי שלא להאריך במנוחת הצהריים. ויש שלמדו את היתר מנוחת הצהריים, אף מדברי המשנה השוללת "שינה של שחרית", ולא הוזכר בה בגנותה של שינת הצהריים.

אמרו חכמים: "המערה מחם לחם, ומצונן לצונן, ומחם לצונן – טהור". כלומר, משקים הנשפכים זה על זה אינם נחשבים כמחוברם. דין זה מכונה בשם "ניצוק", ונחלקו התנאים בסוגי הניצוק וברמת החום של המשקים. דין זה נוגע בעיקר לדיני טומאה וטהרה, אולם יש לו השלכות מעשיות אף בדיני איסור והיתר של כשרות המטבח. כתבו הפוסקים שעירוי ישיר מהקומקום לסיר בשרי, אינו הופך את הקומקום או את המים שבתוכו ל'בשריים', אלא אם כן עולים אדים חזקים מהסיר הבשרי אל הקומקום. אלא שלכתחילה ראוי להקפיד שלא לשפוך מים רותחים ישירות על בשר או חלב מקומקום פרווה.

הזהירו חכמים על רוח טומאה השורה על הידים – ועל מה שבא עימם במגע – בקימה בבוקר מהשינה, עד שיטול ידיו ג' פעמים לסרוגין. והסתפקו הפוסקים מהו הגורם לשריית הרוח-הרעה: האם זה עצם הלילה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו. או שהשינה גורמת, ולכן גם הישן ביום צריך ליטול ידיו להסיר את הרוח-הרעה. ולמעשה, נוהגים כשתי הדעות ואף הניעור בלילה נוטל-ידיו, וכן נפסק למעשה שהישן ביום כחצי-שעה, עליו ליטול-ידיו לסירוגין, אך נטילה זו חייבת להיות בעודו על המיטה כבנטילת הבוקר, אלא מותר ללכת לכיור לשם-כך, ויש שהזהירו שלכתחילה לא יגע בפחתי הגוף.

אמרו חכמים: "דישון המזבח הפנימי קודם להטבת שתי נרות", ובארו בגמרא שהטעם לסדר זה הוא משום שהכהן עובר תחלה בדרכו על יד המזבח ואחר כך מגיע למנורה, ולכן היה עליו תחלה להסיר את הדשן והפחם של הקטורת מן המזבח שבהיכל, ורק אחר כך לגשת להטבת שתי הנרות. הנהגה זו שהייתה במקדש נושאת עמה השלכה מעשיית בחיי היום-יום, שמצווה בה נתקלים יש לבצעה ולא לדחותה למועד מאוחר יותר. וכיוון שמצוות ציצית קודמת לתפילין משום שהיא תדירה יותר שנוהגת אף בשבתות ויום טוב, לכן נפסק להלכה שיש להניח את הטלית במקום נגיש יותר מן התפילין בכדי שיפגע בה ויתעטף בה תחילה.

נאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים .. וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם .. לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמדו חכמים שכל המנתץ דבר מן ההיכל או המזבח עובר בלא-תעשה. וכתבו הראשונים שאיסור זה כולל אף את בתי-הכנסיות. ונפסק להלכה שההיתר היחיד לסתור בית-הכנסת הוא על מנת לבנותו מחדש, וגם הוא מותנה בכך שאין חשש שמא יפשעו ויתרשלו מבניינו, וכן שאין חשש לביטול התפלות בציבור. לאור האמור כתבו הפוסקים שיש להיזהר שלא לקלף צבע או טיח של קירות בית-הכנסת ורהיטיו, מתוכו ומחוצה לו. ונחלקו הפוסקים לגבי נקיבת חורים בבית-הכנסת לצורך התקנת ריהוט, והרבה נטו להקל בכך.

אמרו חכמים: "תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעין שאמר כהלכה". כלומר, לגבי פאה – התבואה שמשאירים עבור העניים – ישנם פירות המחולקים בצורה מסודרת למניעת מריבה, וישנם פירות שנותנים לעניים להסתדר ביניהם. ובדבר שיש לחלקו, אף אם כולם מעדיפים שיתנו להם להסתדר לבד, ולעומתם עומד יחיד מבניהם המעדיף שיחלקו את התבואה, יש להתחשב בדעתו, שאמר כהלכה. אלא שכתבו הפוסקים שבצרכי ציבור הולכים אחר הרוב, ולכן במקום ציבורי אף שייתכנו יחידים שירצו בהפעלת המזגן ובצדק, עם-זאת יש להתחשב בדעת הרוב, ואף החושש להתקררות אין לו לשנות מרצון הרוב, ועליו לוותר על מקומו הקבוע ויעבור למקום חם יותר ובלבד שלא יעורר מחלוקת.

אסרו חכמים להניח לפני שבת על האש הגלויה מאכלים שאינם מבושלים, שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולם. אולם בבשר שלא התבשל כלל, לא חששו חכמים כיוון שבישולו איטי ולא יועיל החיתוי בגחלים לזרזו ולכן לא יכשל בכך בשבת. לגבי פלטה חשמלית בזמננו כתבו הפוסקים, שמכיוון שיש בה רק מצב חימום אחיד, מותר להשהות עליה מאכלים שאינם מבושלים בערב שבת – מפני שדינה כ"גרופה וקטומה", לא חששו חכמים היות ואין אפשרות להגביר את עוצמת החום בה. אולם כאשר יש בפלטה יותר מדרגת חימום אחת, מותר להשהות עליה מאכל לפני שבת, רק אם הוא התבשל לפחות שליש מבישולו.

על מצוות השבת אבדה נאמר: "השב תשיבם לאחיך .. וכן תעשה לכל אבדת אחיך", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ולכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על כך שכר או שעות עבודה, אלא אם כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, הכלל הוא שאבדת ממונו קודמת לכל, ולכן המוצא אבידה ויודע שעלול הוא להפסיד שעות עבודה עבור השבתה, מעיקר הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדמוה"ז שיש לעשות לפנים משורת הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות חסדים.