הלכה יומית

אמרו חכמים: "תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר, חפץ קדוש שבעצם עשייתו נעשית מצווה כמו ספר תורה, הקדושה חלה עליו וגם כאשר בלה יש לנהוג בו כבוד ולגונזו. לעומתו חפץ שרק משמש לקיום מצווה, כגון שופר, שאין מצווה בעצם עשייתו, אין הקדושה חלה עליו ומן הדין מותר לזורקו. בגד הטלית וחוטיה מוגדרים כתשמיש מצווה ואינם טעונים גניזה, אלא שאין לזורקם בידיים, ובפרט טלית גדול המשמשת לתפלה. והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכתבו הפוסקים שראוי לעשות בציציות שימוש לטרת מצווה נוספת כגון לעשות מהם סימניה לספר קודש, שהואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת.

נאמר: "מה טובו אהליך יעקב", ודרשו חכמים שפסוק זה נאמר כשבלעם ראה שאין פתחי אהליהם של ישראל מכוונים זה כנגד זה ואמר "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". ואכן אסרו חכמים לפתוח "פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון"; איסור זה נובע משום צניעות, ומדין "היזק-ראיה", שעל-ידי ההסתכלות לרשות חברו הוא מזיקו. ודנו האחרונים לגבי שיטות הבנייה כיום, לפיה מקובל להציב את פתחי הדירות זה כנגד זה. אלא שכתבו שניתן להקל בכך משום שהפתחים אינם סמוכים ממש והפרוזדור המספיק בין הדירות גורם להזהיר את הדיירים, שימנעו מלהשתמש כנגדו לדברים שחפצים בצנעתם. מעבר-לכך על כל אחד מוטל האיסור שלא להסתכל לדירתו של חברו.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אולם בשלשה תנאים ניתן להפריד בשבת מבלי לעבור על איסור בורר: שיהיה זה לצורך שימוש מידי ולא לאחר זמן, וכן מתר להפריד רק אוכל מתוך פסולת ולא להיפך, ובתנאי שיהיה זה ללא כלי המיועד לברירה. וכתבו הפוסקים שקילוף פירות וירקות מותרים בשבת משום שזוהי דרך אכילתם. אלא שאסור לקלף במקלף משום שזהו בורר בכלי, לכן, קליפה שלא רגילים לאכול אותה ביחד עם הירק או הפרי אסור לקלפה באמצעות מקלף אלא בסכין; ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור להשתמש במקלף בשבת.

אמרו חכמים: "ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע". כלומר, כשמוציא ידי-חובה את חברו במצווה או בברכתה, חייב המשמיע לכוון להוציא ידי-חובה, ואף השומע חייב לכוון לצאת ידי חובה, וכן חייב לשמוע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה, ולא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שלא יהיה "הפסק", ורק יענה "אמן", ובדיעבד, גם כשלא ענה "אמן" יצא ידי חובה. והסתפקו הפוסקים האם הכוונה מעכבת במצוות דרבנן, ופוסק אדמוה"ז שיש לחוש וליזהר שלא להיכנס לספק. ולכן ואם לא התכוונו לצאת ולהוציא ידי-חובה בקידוש שהוא דרבנן, יש ספק האם יצא, ואם יקדש הרי זהו חשש ברכה לבטלה, ולכן מוטב שישמע שוב קידוש מאחר.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי-חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי-חלב. ולמעשה, כך נפסק להלכה, שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הראשונים בשיעור זמן זה, וכתבו ראשונים רבים שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. אלא ששיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

מסופר בגמרא שכשראה נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה שהעם מזלזלים בשבת, עשה סייג וגזר שלא יטלטלו כלים בשבת, וטעמים שונים נתנו הראשונים לגזירה, יש שכתבו שזו הייתה "כדי לגדור-גדר להחמיר באיסורי שבת". ויש שכתבו שהכוונה בגזירה זו הייתה שלא יבוא אדם לטלטל כלים כל היום ממקום-למקום, ונמצא שלא נח בשבת. וכן שלא יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, ויבוא לעשות בהם מלאכה. זאת ועוד, בכדי שהשביתה בשבת תהיה ניכרת גם עבור מי שמובטל ממלאכה כל השבוע. ויש שהוסיפו ונמקו את הגזירה שטעמה שלא יבוא אדם להוציא כלים מרשות-לרשות בשבת. אלא שעם הזמן התירו חכמים טלטול סוגי כלים שונים במצבים מסוימים, כפי שיפורט בהלכה הבאה אי"ה.

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש מן הראשונים שסברו שעטם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם יש שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים 6 שעות גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אך מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין 6 שעות קודם אכילת מאכלי החלב.

בהלכה הקודמת התבאר איסור טלטול הכלים, כסייג וזהירות לעם בשמירת השבת. אלא שבעקבות ההבחנה שחזרו העם להיזהר בהלכות שבת הוציאו מכלל האיסור כלים שונים במצבים מסוימים, ולכן התירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר, לכל צורך שהוא ואפילו לצורך הכלי עצמו שלא יינזק, אולם אסור לטלטלו בשבת סתם כך ללא כל מטרה. לעומתו, "כלי שמלאכתו לאיסור", כלומר, שנועד לעשיית דבר האסור בשבת, אסור לטלטלו בשבת, אלא אם מעוניין להשתמש בו שימוש המותר בשבת, או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח. וכאשר הכלי יקר שאין משתמשים בו לשימוש זר כגון סכין שחיטה אין לטלטלו בשום אופן בשבת כדין "מוקצה מחמת חסרון כיס".

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", ופירש רש"י": "אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". כלומר, כשהאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

נאמר: "ואהבת את ה' אלקיך .. בכל מאודך", ופירשו חכמים: "בכל ממונך". דנו הראשונים אודות גדרה של מצווה זו, והרמ"א פסק להלכה, שעל "לא-תעשה" צריך אדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור עליו. גם אם איסור זה "בא מכלל עשה" כלומר, איסור הנלמד מפעולה חיובית הכתובה בתורה. יש שכתבו שאף במעשה שיש בו רק סיוע לדבר עבירה דרבנן, מחויב שלא לעבור עליה גם אם יאבד את רכושו. ונחלקו הפוסקים לגבי "לאו שאין בו מעשה", יש שכתבו שכיוון שזו עבירה פסיבית מחוייב עד חומש מרכושו, אך יש שכתבו שגם בעבירות אלו הצטווינו להימנע אפילו במחיר כל הרכוש.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", משמעותה של מלאכה זו היא הגימור של הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים לגבי השחלת שרוכי נעליים בשבת האם יש בה משום "מתקן-כלי" שבכך הרי מתאפשר השימוש בהן. ולמעשה, פוסק אדמוה"ז שאם הרצועות היו מושחלות כבר בנעליים, ואחר כך נשמטו, מותר לחזור ולהשחילן בשבת, בתנאי שאין הדבר כרוך בטרחה, ולכן כיום שקצוות השרוכים מהודקים בפלסטיק ויש טבעת ברזל סביב הנקבים שבתוכם משחילים את השרוכים, כך שניתן להשחילם בקלות, ניתן להחזיר את השרוכים שנשמטו לנעל בשבת.

בהלכה הקודמת התבאר שהצטוונו להימנע מלעבור על "לא תעשה", אף במחיר איבוד כל הרכוש. ולגבי ההוצאות עבור קיום מצוות עשה אמרו חכמים: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כלומר, כיון שאינו עושה מעשה בפועל נגד רצון ה' אין הוא מחויב להשקיע את כל רכושו לקיום המצווה, אלא שעדיין מחויב להשתדל לקיים את המצווה גם אם לשם כך יהיה עליו להוציא עשירית ועד חומש מהקרן של נכסיו, להשגת האפשרות לקיומה. אלא שיש לזכור את דברי אדמוה"ז אודות נתינת הצדקה, שעל אף הגבלת חכמים עד לחומש, עם זאת, הרוצה "לתקן נפשו" רשאי לתת אף יותר מכך, ועד ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".