הלכה יומית

אף על פי שאמרו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, לגבי ספרים אין הדבר כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות. ולמעשה מובא באחרונים לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם; שכן, בעבר ערכו הכספי של ספר היה רב, ואילו כיום כיוון שרכישת הספרים ובפרט סידורים וחומשים, אינה כרוכה בהוצאה מרובה הבעלים אינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל. אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות, אלא-אם-כן הבעלים גילה דעתו במפורש שרצונו שישתמשו בהם.

נאמר "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית", וכתבו חלק מן הפוסקים שאף שנאמר "בני ישראל", גם האישה יכולה להטיל ציצית בטליתות, שהרי היא בכלל בני ישראל. ויש שחלקו, ולמדו מדברי הגמרא שאשה לגבי תפילין שאינה יכולה משום שאינה מחויבת בזה, ולפי שיטתם אף הקטן אינו יכול להטיל ציציות. ולמעשה הכריע אדמוה"ז שלכתחילה יש להקפיד ציצית שהוטלה ע"י קטן לא ילבשה הגדול, ולכן כתבו האחרונים שראוי שנער ה"בר-מצווה" לא יכין לעצמו את הטלית קטן לפני הגיעו לגיל "בר-מצווה", ובדיעבד ילד שהכין לעצמו את הטלית קטן קודם הגיעו לגיל זה ולבשה, יכול להמשיך וללבשה.

אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן הינה מלאכת טוחן, שכן, היו צריכים לשחוק סממנים, בכדי להפיק מהם את הצבע ליריעות המשכן. מכך למדו חכמים, שהטחינה נחשבת למלאכה האסורה בשבת. חכמים עשו סייג וחששו אף מדברים העשויים להביא לידי ביצועה בשבת, ומשום-כך אסרו למי שאינו חולה, ליטול תרופות בשבת "שמא ישחוק סממנין". וכתבו האחרונים, שאף שכיום אין נהוג בדרך כלל להכין תרופות בבית, אלא לרכשם בבית המרקחת, עדיין גזירת חכמים בתוקפה עומדת; ולכן הנצרך ליטול תרופות עליו לקחתם סמוך לכניסת השבת ומיד בצאתה. עם זאת, במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, בנטילת התרופות אף בשבת עצמה כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר, שחכמים אסרו ליטול תרופות בשבת "שמא ישחוק סממנין" ויעבור על איסור טוחן בשבת; עם זאת, חולה הנצרך לתרופות, מותר לו לקחתם אף שאינו בסכנה, אך רק בתנאי שנפל למשכב או חלה בכל גופו. דנו הפוסקים לגבי הנצרך לתרופות מספר פעמים ביום, ועליו לקחתם גם בשבת. יש שכתבו שכשהתחיל ליטול את התרופה לפני השבת, יש מקום להקל, ובפרט כשהטיפול הינו על בסיס יומי וכשמחסירים יום מימי הטיפול אין תועלת בתרופה. אלא שיש שהסתייגו וכתבו שאין היתר לכך, ורק כאשר נטילת התרופה תמנע את הנפילה למשכב ניתן להקל, אולם במקרה של שיכוך כאבים בלבד אין לכך היתר.

הזהירה התורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", כלומר, שאין לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן, ומשחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת תבואה חדשה, כל יום ט"ז, שמא יבנה בית המקדש ויאכלו לפני הקרבת מנחת העומר. ולכן כיום מותר לאכול תבואה חדשה, רק לאחר שמהשרשת התבואה עבר התאריך ט"ז ניסן ולפני תאריך זה התבואה אסורה, ולרוב הפוסקים זהו איסור שנוהג גם בימינו. ולגבי תבואת חו"ל הביא אדמוה"ז שבעל נפש יחמיר ויקפיד על איסור זה, אולם למעשה הזכיר הרבי שנהוג להקל. כיום על אף שרוב התבואה מיובאת מחו"ל מערכות הכשרות המהודרות מקפידות על איסור זה.

אודות אופן הכשרת סכין שהשתמשו בה לטרפה אמרו חכמים: "הסכין שפה והיא טהורה", ונחלקו הפוסקים האם השחזת הסכין מועילה להכשיר את הסכין, ולהלכה נפסק בשו"ע שההשחזה מועילה להכשיר את הסכין ואף עדיפה מהעגלה, אולם הרמ"א חושש לכתחילה שההשחזה אינה מועילה כהגעלה להכשרת הסכין. וכשרוצים להשתמש בסכין שלקחוה מנכרי ורגילים להשתמש בה לדברים קרים, אמרו חז"ל שדי לנעוץ את הסכין 10 פעמים בקרקע קשה, והסתפקו הפוסקים האחרונים האם ניתן בימינו להסתפק בשטיפה טובה של הסכין ולשפשפה בסקוטש עם סבון מסיר שומנים במקום נעיצתה בקרע קשה.

אמרו חכמים שאף שזמני התפלות תלויים בזמן, והרי היא כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" מהן פטורות הנשים, עם זאת נשים חיבות בתפלה: "דרחמי נינהו" )= שהיא בקשת רחמים(. ונחלקו הראשונים אודות רמת חיובה של האישה בתפילה: יש הסוברים שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מדרבנן ושווה הוא לגברים ונשים, לעומתם יש שסברו שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מן התורה ורק הנוסח הוא מדרבנן ונתקן עבור הגברים ואילו לנשים די בתפלה כל שהיא. ולמעשה, רווחת הדעה שהאישה מחויבת בתפלת שחרית ומנחה. אולם תפלת ערבית אף שנחשבת כתפלת חובה, לגבי הנשים הינה רשות משום שלא קבלו אותה הנשים על עצמן.

הורו חכמים שיש לברך ברכת התורה קודם לימוד תורה, שכן זכות לימוד התורה חשובה יותר מכל הנאות שבעולם ולכן יש לברך עליה בשמחה. וחיוב ברכת התורה הוא על כל סוגי הלימוד, בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו שהכל ניתן למשה מסיני. ודנו הפוסקים לגבי מי שהתעורר בבוקר סמוך מאוד לסוף זמן קריאת שמע, ולמעשה נפסק להלכה, שיאמר לפחות את ברכת "אשר בחר בנו" קודם, אך אם הזמן מצומצם ביותר ואם יברך יאחר את הזמן, ניתן לסמוך על השיטות שק"ש לבדה דינה כמצווה בפני עצמה, ולכן יקרא ק"ש תחלה ואחר כך יברך ברכות התורה.

תקנו חכמים להדליק את נרות השבת בסמוך לכניסת השבת, וכותב אדמוה"ז שנהוג שהאישה המדלקת נרות שבת, מקבלת עליה שבת בהדלקה זו ונאסרת במלאכה, משום כך עליה להתפלל תחלה תפלת מנחה שהרי מנחה היא תפלת חול ולאחר ההדלקה עבורה כבר שבת. הדליקה נרות ועדיין לא התפללה מנחה, יש שכתבו שתתפלל פעמיים תפלת ערבית כ"תשלומין" למנחה. אולם יש שכתבו שאם היא מתפללת מנחה מיד לאחר ההדלקה הדבר אפשרי, כיוון שהיה בדעתה להתפלל נחשב כאילו לא קבלה את השבת בהדלקה, ובדיעבד גם כאשר חלף זמן ממושך מההדלקה יש פוסקים שהתירו שתתפלל. העצה הפשוטה היא, שקודם ההדלקה תתנה האשה שאינה מקבלת את השבת בדלקת הנרות.

מהאמור בפרשתנו על השליו "הבשר עודנו בין שיניהם", למדו חכמים: מכך שהתורה מכנה את השאריות שבין השיניים כ"בשר", משמע שמוגדר כ"בשר". ואף לעניין ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת מאכלי חלב נחשב כבשר, ויש להמתין ביניהם. אלא שכתבו האחרונים, שבשר שנותר בין השיניים לאחר שש שעות אינו נקרא בשר, ולמדו זאת מהפסוק בתהילים המתאר את קברות התאווה כשקיבלו ישראל את השליו, ואומר שהיה זה "עוד אכלם בפיהם", כלומר מה שבין השיניים מוגדר בפסוק כבשר רק כל עוד הוא מתעכל, אך לאחר העיכול אינו כבשר. ולמעשה, יש להוציאו מן השיניים לפני אכילת מאכלי חלב, אך אין צורך להמתין שש שעות נוספות.

נאמר: ”כי תצור אל עיר . . לא תשחית את עצה“. התורה מהזהירה שלא להשחית עצי מאכל ופירותיהם. חז"ל אף הרחיבו את האיסור וכתבו שהוא חל על כל הדברים המועילים. אלא שבעת הצורך הותרה השחתה, כפי שכתבו הפוסקים כדוגמא את שבירת הכוס תחת החופה – שאין בה משום איסור "בל תשחית". ודנו הפוסקים לגבי קיום מנהג עתיק בל"ג בעומר להדליק מדורות לכבוד רשב"י ולהשליך לתוכן בגדים. היו מן הפוסקים שהתנגדו למנהג זה מטעם איסור "בל תשחית", אולם היו שהתירו זאת משום שלכבודו של רשב"י זהו גם כהשחתה לצורך. ולמעשה יש להקפיד להימנע מכל מעשה השחתה מעבר למדורות עצמן.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור לאפות לחם חלבי או בשרי שמא יכשלו על ידו באיסור אכילת בשר בחלב. אלא שבתנאים מסוימים התירו זאת: כאשר הלחם נראה שונה מאוד, עד שמי שיבוא לאוכלו יתעורר לשאול האם הלחם הזה פרווה או חלבי, אין איסור ללוש אותו עם חלב. כמו כן כשהעיסה קטנה מאוד, עד שבסעודה אחת יגמרו את כל הלחם, אין חשש שמא ישכחו אם נעשה חלבי, ולכן מותר לאפותו ולאוכלו בסעודה אחת. ויש שכתבו שגם אם יגמרו אותו ביום אחד ולא בסעודה אחת, מותר לאפותו, כי אין חשש שישכחו שהוא חלב, ולגבי מיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם עם בשר יש המקלים להכינם חלביים, אך יש שהחמירו אף בכך.