הלכה יומית

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", הקדים הפסוק מאכל הבהמה למאכל האדם, דרשו חכמים "אסור לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו", אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם לגמליך אשקה", ויש אף שהתירו אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן – מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו.

נאמר בתורה: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", וכשם שאדם מוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, כך מוזהר שבנו לא יעשה מלאכה עבורו. וצוו חז"ל: "קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן", וכן נפסק להלכה שקטן המכבה דליקה לדעת אביו – "צריך למחות בידו". חיוב זה הוא לא רק עבור הוריו, אלא על כל אדם: מלאכה אסורה כגון אור שכבה בשבת, ורוצה הקטן להדליקו בפני מבוגרים יש חיוב עליהם למחות בו גם אם לא הגיע לגיל חינוך, כיוון שכוונתו בעשייתו היא עבור הגדולים. ואם עושה זאת רק להנאתו כגון שמדליק ומכבה אור בחדר שלא נמצאים בו אנשים, אם הגיע לחינוך חיוב המחאה היא על הוריו.

אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני הקרקע, והרי הוא כבונה. דוגמה נפוצה לכך היא טאטוא הבית, שהרי בשעה שמטאטא את הקרקע, בהכרח הוא "משווה גומות", שמשווה את פני הקרקע שתהיה חלקה וישרה, והוא אסור משום "בונה" בשבת. ומנהגנו למעשה שאסור לטאטא בשבת למרות שהקרקע מרוצפת, אלא שכתבו הפוסקים שכיום יש להקל בטאטוא הבית כיוון שכל בתי העיר מרוצפים, ולכן ניתן לטאטא במקומות המרוצפים. אלא שהיתר זה הוא רק בבתים, אך אין לטאטא בשבת את החצר גם כאשר היא מרוצפת.

אמרו חז"ל: "הולכין אחר התורה", כלומר מפאת כבודו של ספר התורה, יש ללכת לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ואין מוליכים אותו לביתו של אדם כדי לקרוא בו שם, וגם כשהוא אנוס ונמצא בבית הרפואה או חולה ל"ע אין מביאים עבורו את ספר התורה. ובעת הצורך כגון בבית האבל, מותר להביאו בתנאי שיכינו לו ארון מכובד, ונהוג להביאו לשם לצורך ג' קריאות בתורה, וראוי שהיו בימים שונים ולא באותו היום, ובכך אין זה נראה שהביאו את ספר התורה לצורך אדם פרטי. לגבי העברת ס"ת מחדר לחדר בבית הכנסת יש שכתבו להקל כאשר כל החדרים תחת אותה קורת גג.

נאמר "כי יסיתך אחיך בן אמך" ודרשו חכמים: וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה”. חכמים הרחיבו את האיסור: דוד המלך ובית דינו אסרו אף יחוד עם הפנויה. תלמידי בית שמאי ובית הלל הוסיפו ואסרו את הייחוד עם אשה שאינה יהודיה. לגבי גיל חלות איסור הייחוד, נפסק להלכה כי לכל איש מעל גיל 13 אסור להתייחד עם קטנה מגיל 3, וכן לבת מעל גיל 12 אסור לה להתייחד עם גבר מגיל 9, אלא שלדעת הרבה פוסקים יש לחנך להישמר מייחוד עוד קודם גיל בר ובת מצווה.

בהלכה הקודמת התבאר כי אין להתייחד עם קטנה מגיל 3, ובן מגיל 9. כאשר מזמינים "בייבי סיטר" עשויים להיגרר לבעיות של ייחוד. וכמה פתרונות לכך: ראשית, ניתן להשתמש בילדים כשומרים, בתנאי שהילדים גדולים דיים להיוודע לאיסור ולדווחו לאחרים. לכן, ילד מגיל שש עד לגיל תשע מהווה כ"שומר" טוב, משום שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך קטן מספיק מלהשתתף בו. אלא שבשעות היום, די בילד אחד, ואילו בלילה יש צורך בשניים כשומרים. כאשר אין הילדים בגיל זה, יש למסור מפתח לשכנים ולבקש מהם שייכנסו מספר פעמים לבית בשעה לא קבועה, ויאמר זאת מראש לבייבי סיטר וכך תהיה רתיעה.

נאמר: "ראשית עריסתכם חלה, תרימו", חיובה של מצוות זו בארץ ישראל מן התורה ולדעת כמה פוסקים אף כיום חיובה מן התורה, ובחו"ל הוא מדברי סופרים. שיעור חיוב חלה הוא בעיסה שמשקלה כ-1,600 גרם. ובכמות קטנה מזו, אין מברכים על ההפרשה. מי שלש שני מיני בצק, שאין בכל אחד כשיעור ובשניהם יחד ישנו שיעור, אם הוא מקפיד שלא לערב את מיני הבצק, כמו במתוק ומלוח, או שהם משני מיני קמח, אינם מצטרפים. אך אם אינו מקפיד – ידבק את שתי העיסות, ויברך. ויצרפם קודם האפייה. ואם לא צירפם קודם, מניחם אחרי האפייה בסל אחד ומצרפם, או שפורס עליהם בד ומפריש בברכה.

אמרו חכמים: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום”. טעם דין זה שאף נפסק להלכה הוא משום שהעבודה ללא מנוחה עשויה להתיש את כוחו ולגרוע מעבודתו של בעל הבית. מטעם זה חייב הוא לשמור על גופו ונאסר לחיות בסגפנות, מפני שבכך תפוקתו תיפגם ונמצא כגוזל את בעל הבית המשלם על מלאכתו. אלא שכתבו הפוסקים שאיסור עשיית המלאכה בלילה לפועל, הוא דווקא בקביעות, אך לעיתים כאשר יש צורך בכך רשאי לעבוד אף מחוץ לעשות העבודה, שמן הסתם אין המעביד מקפיד בכך, ומובן שהדבר אף תלוי בסוג העבודה ובכוחו של הפועל, שכן מטרת איסור זה היא להבטיח שהפועל לא יגרע מעבודתו.

אמרו חכמים: "הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה". כלומר חיטה שלימה ברכתה "בורא פרי האדמה", ורק כאשר החטה עברה תהליך של טחינה כל שהי דינה כקמח וברכת התבשיל או המאפה תהיה "מזונות" או "המוציא". דין זה אמור אף לגבי חטיף "שלווה" העשוי מחיטה טפוחה. ולגבי ברכתה האחרונה הסתפקו הפוסקים האם לברך ברכה מין ג' שכן, כי היא מין דגן; או שמא יש לברך בורא נפשות, כיוון שחטה זו נאכלת שלא כדרכה וארץ ישראל לא השתבחה באכילה זו, בשל ספק זה מכריע אדמוה"ז שלא לאכול חיטה זו כשיעור ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה, ומי שאכלה חוץ לסעודה יברך "בורא נפשות".

אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. בשבת שירה נהוג לאכול 'קאַשע' (דייסה, באה"ק מכונה "כוסמת"), יש התולים זאת במנהג המהר"ל לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. למעשה לדעת אדמוה"ז הדבר כרוך בבעיה כאמור, אך הורה הרבי שיש לספר לילדים את סיפור המהר"ל לנטוע בהם מדת הרחמנות.

מובא בגמרא שרב יהודה ברך שהחיינו "אקרא חדתא", כלומר כשהיה רואה דלעת חדשה. וכן נפסק להלכה שהרואה פרי חדש שהבשיל וניכר בו שמתחדש משנה לשנה או אפילו פעמיים בשנה, ונהנה בראייתו מברך "שהחיינו". ודנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו". יש שכתבו שיברך לאחר הברכה קודם האכילה ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, כפי שלמדים מברכת "שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן. אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי. ובטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת  "שהחיינו" תלויה מעיקר הדין בראייה ולא באכילה. וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה.

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין .. ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר" וכך אף נפסק להלכה כי יש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצעו ולאכלו, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה כיוון שהחיתוך הינו צורך האכילה. אלא שלגבי פירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדמו"ר הזקן שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום כך בפירות אלו כגון תמרים ודומיהן יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה. ומי שבכל זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.