הלכה יומית

מן הנכון שהכניסה לבית הכנסת תהיה בגוף נקי ובבגדים נקיים, וכן אם יש בוץ על נעליו ראוי להסירו לפני שנכנס לבית הכנסת. אנשי בטחון הנושאים עליהם כלי נשק טעונים ואינם יכולים להסירם מעליהם מסיבות ביטחוניות, יכולים להיכנס עמם וישתדלו לכסותם, ובפרט כלי נשק קטן כגון אקדח ראוי לכסותו בכניסה לבית הכנסת.

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות (- מילים) וחסרו שלוש תיבות להשלים רמ"ח כנגד איבריו של האדם, שכל הקורא קריאת שמע כתיקונה כל איבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה, לכן כשקורא קריאת שמע עם הציבור נוהגים ששליח הציבור חוזר שוב ואומר את המילים: "ה' אלוקיכם אמת" בקול רם, ובזה כל אדם יוצא, גם מי שאוחז באמצע קריאת שמע (אם שתק והקשיב). וכשקורא קריאת שמע ביחיד לפני התפילה כדי לצאת ידי חובת ק"ש בזמנה, וכן הקורא קריאת שמע שעל המיטה, מנהגנו (שלפני שאומר "אמת") חוזר ואומר שוב את המילים "אני ה' אלוקיכם" ואז יאמר "אמת". ובקריאת שמע דתפילין דרבינו תם אין כופלים, אבל אומרים "אמת".

בבית-הכנסת בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. וראוי שלא להתיישב על-יד פתח בית הכנסת (אלא אם כן זהו מקומו הקבוע ), אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של 8 טפחים (64 ס"מ), שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ (אם הפתח קרוב לרחוב).

לעניין קביעות מקום לתפלה נחשבים כל הארבע-אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מדון או יפגע בכבודו של הזולת לשם-כך.

יש לכבד את בית הכנסת בהדלקת האורות והנרות . אסור להקל ראש בבית הכנסת, להתלוצץ להתבדח או אפילו לשוחח שיחה בטילה בבית הכנסת. כמו כן יש להקפיד בבית הכנסת לשמור על נקיונו הן בטאטוא בית הכנסת והן בשטיפתו, וכידוע הרבי מקפיד ביותר שלא ימצאו לכלוכים בבית-הכנסת, ואף העיר על כך כמה פעמים.

מעיקר הדין מותר לירוק בבית הכנסת, ובתנאי שישפשפנו בנעליו; ובשבת שאסור לשפשף את הרוק, רק יניח את הנעל על הרוק עד שיתמעך, וכך הוא מנהגנו באמירת 'עלינו' לאחר המילים 'שהם משתחווים 'להבל ולריק', שיורק, ובעת היריקה (בפני אנשים) יניח את ידו על פיו כדי להסתיר את רוקו, ואח"כ משפשפים את הרוק באמצעות הרגל (ובשבת דורכים עליו). אבל יש להימנע מלירוק סתם כך בבית הכנסת.

יום-טוב החל ביום שישי, מדין התורה מותר לבשל מיום-טוב לצורך שבת (כשמבשל בשעה מוקדמת – כדלקמן), אך צוו חכמים שיש להתחיל במלאכת ההכנה לשבת כבר בערב יום-טוב על-ידי 'עירוב-תבשילין" (תבשיל ומאפה שמכינים כבר מערב יום-טוב עבור השבת). ונכון לעשותו כבר בבוקרו של ערב החג או כבר בליל ערב החג – אם יוצא לדרך , וכן נהוג להכריז ולפרסם תזכורת בערב החג, בכדי שלא ישכחו לעשותו, וניתן לעשותו עד כניסת החג (וגם בבין השמשות). 

אף שבנוסח העירוב מובא שהוא עבור כל צרכי השבת, עירוב התבשילין נועד להתיר רק את הכנת צרכי הסעודה בחג עבור השבת, ולכן מותר להדיח כלים עבור סעודות השבת ולהכין את צרכי הסעודה. אך דברים שאינם מצרכי הסעודה אסור לעשותם אף שעשו 'עירוב-תבשילין', ולכן אסור בחג להביא יין ממקום אחר לצורך סעודת הלילה , וכן אסור לגלול את ספר התורה בכדי שיהיה מוכן לקריאת השבת, וכן אסור להדליק נר עבור יאר-צייט שיחול בשבת. אך מותר  לטבול בחג לכבוד שבת אף שאינו מצרכי אכילה. 

לכתחילה יש להשתדל להתחיל את סעודת החג לפני תחילת שעה עשירית (כלומר, שלוש שעות זמניות לפני השקיעה), בכדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון. וראוי שיסיים את סעודתו לפני השקיעה. את סעודת החג ניתן להמשיך עד השקיעה, ואח"כ אין  להמשיך לאכול כיון שחלה חובת קידוש. במצב זה ישנה אפשרות לפרוס מפה על הפת, ולערוך קידוש באמצע הסעודה, אלא שלמעשה לא נוהגים כן, אלא מברכים ברכת-המזון, מתפללים קבלת שבת וערבית של ליל שבת, ולאחר מכן מקדשים ועורכים את סעודת ליל-שבת.

לאחר שסיים להכין את כל צרכי השבת מותר מעיקר הדין לאכול את העירוב, אך מצוה מן המובחר לשמור את פת העירוב ל'לחם משנה' ולבצוע אותה בסעודת שבת. ויש נוהגים לצרף אותה ללחם משנה בכל אחת מסעודות השבת, ולבצוע אותה בסעודה שלישית ואם אינו אוכל פת בסעודה שלישית, יבצע אותה בשבת בסעודה שניה.  

יש להשתדל לקדש את הלבנה במוצ"ש בבגדים חשובים ונאים, ברחוב, ו"ברוב עם הדרת מלך". ועוד ועיקר, יש לקדש את הלבנה מתוך כוונה מיוחדת למהר ולזרז ולפעול תיכף ומיד ביאת דוד מלכא משיחא על ידי ההוספה בדרישה ובקשה על הגאולה, כסיום וחותם קידוש לבנה "וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אָמֵן".

לכתחילה אין לקדש הלבנה כשעומד תחת קורת גג. אבל חולה וכדומה שקשה לו לצאת – יכול לקדש את הלבנה בתוך ביתו. ועדיף לפתוח החלון. את נוסח קידוש לבנה אומרים בחגירת אבנט, בעמידה, כשאת הפנים מַפְנִים לכיוון ירושלים, ומקפידים לאמר את נוסח קידוש לבנה מתוך הסידור דווקא.