הלכה יומית

יין שנגע בו גוי, נאסר בשתיה. אך אם לא נגע ביין עצמו אלא בבקבוק, אם לא שכשכו – מותר, ובלבד שהיה הבקבוק סגור. יין שגוי ראה אותו אך לא נגע בו – מותר בשתיה, ונוהגים להחמיר שלא להשתמש בו לקידוש. יין מבושל, אינו נאסר בנגיעת גוי. יהודי המחלל שבת בפהרסיא, דינו כנכרי לענין זה ואוסר יין בנגיעתו.

מצות עשה על כל אחד מישראל לשמוע קול שופר בראש השנה. ומנהג ישראל להביא את הילדים, ואפילו קטני קטנים – לשמוע יחד עם המבוגרים את תקיעת שופר. לקיום מצוות שופר מצוה מן המובחר להשתמש בשופר מקרן, (ויש המדקדקים שיהיה של איל שעל ידי זה יזכור לנו הקב"ה את עקידת יצחק). ולכתחילה נכון שהשופר של ראש השנה יהיה כפוף ולא 'פשוט' (– ישר), אך בדיעבד, גם אם תקע בשופר פשוט, יצא ידי חובה.

צריך למלא את הכוס ביין עד שתהיה הכוס מלאה על כל גדותיה. והמנהג הוא להוסיף עוד יין, עד שיישפך יין מהכוס החוצה. אלא שמקפידים שיישפך לתוך כלי שלם ולא על הארץ, כדי שלא יהיה בזיון. צריך שיהיה בכוס לכל הפחות רביעית (86 סמ"ק) יין. אם יש לו כוס גדולה יותר מרביעית ואין לו מספיק יין כדי למלא את כל הכוס, או שאינו רוצה להוסיף עוד יין – יכול להכניס דבר כל שהוא לתוך הכוס כדי להגביה את היין עד שתהיה הכוס מלאה, כי אינה צריכה להיות מלאה דוקא מיין אלא די ברביעית יין, ורק שלא תהיה הכוס חסרה.

לכתחילה נכון שלא להדביק על השופר כל תוספת שהיא, מאחר ותוספת זו עלולה לשנות את קול השופר. שופר שנסדק, האם כשר לתקיעה – יש בזה פרטי דינים רבים, ולכן במקרה שנסדק השופר יש להראותו לרב מורה הוראה. אורך השופר צריך להיות לפחות טפח אחד (8 ס"מ). וכיוון שמצוי לפעמים שהשופרות נפגמים במהלך הייצור, והיצרנים מתקנים אותם באופן הפוסל אותם מכשרותם, על כן יש לרכוש שופר עם הכשר מהודר.

מי שאין לו יין, בליל שבת ובליל יום טוב –מן הדין טוב יותר לקדש על הפת מאשר על חמר מדינה, ואם גם על פת אין אפשרות אזי יקדש על חמר מדינה. ביום השבת ויו"ט – אם אין לו יין יקדש על חמר מדינה, ורק אם אין לו גם חמר מדינה יקדש על הפת. בהבדלה – ניתן להבדיל על חמר מדינה, אך אין להבדיל על פת בשום אופן. מצוה מן המובחר לקדש ולהבדיל תמיד על יין.

חמר מדינה הוא משקה שדרך רוב אנשי אותה העיר לקבוע עליו את סעודותיהם, כמו שקובעים על יין במקום שהיין מצוי. בזמננו נחשב יי"ש חמר מדינה, ולכן מן הדין ניתן להשתמש בו לקידוש והבדלה (אלא שלמעשה מנהגנו, על-פי הוראת הרבי – לפחות לאלו שלפני גיל ארבעים – שלא לקדש (ולהבדיל) כלל על יי"ש). תה, קפה ובירה – נחשבים אף הם "חמר מדינה", ובמקום הצורך ניתן להשתמש בהם לקידוש והבדלה. ובארץ ישראל בזמננו שהיין מצוי מאד, יש המחמירים ואומרים שמי שאינו יכול לשתות יין (או מיץ ענבים), אין עצה כי אם לשמוע קידוש והבדלה מאחר (או לקדש על פת).

על הכהן נאמר: "וקידשתו", והצטווינו להקדים אותו בדברים שבקדושה, וכך מובא להלכה אודות כבוד הכהנים: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותן לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון ". ועל כן, בכל פעם שקוראים בתורה – עולה הכהן ראשון, ואחריו לוי, והחל מעליית "שלישי" עולים ישראלים, ואין לקרוא לכהנים ולוויים נוספים בעליות הבאות, אך למפטיר יכול לעלות כהן או לוי.

כהן השווה בחכמתו לישראל מצוה מן התורה להקדימו, ולמעשה, אפילו כהן עם הארץ מקדימים אותו לחכם גדול לוי או ישראל. אך כהן שעבר על מצוות המיוחדות לכהנים, קנסוהו חכמים ופסלוהו מכל מעלות הכהונה, ואין קוראים לו לעלות לתורה ראשון. כגון, כהן שנשא גרושה או חלוצה וכו' – אינו עולה לתורה ראשון. וכן כהן שנטמא למת (שאינו משבעת "מתי מצוה") אינו עולה לתורה ראשון, עד שישוב ויקבל על עצמו שלא יטמא עוד למתים.

אם אין כהן בבית הכנסת, טוב להקדים את הלוי ולקרוא לו לעלות ראשון, אם הוא שווה בחכמה לישראל. והעושה כן מאריך ימים. אבל אין חיוב בדבר, אלא אם ירצה יכול לקרוא לכל העליות לישראלים. וכשקורא ללוי או לישראל לעליית ראשון יאמר הגבאי "במקום כהן", כדי שלא יטעו ויחשבו שהוא כהן.

אם אין לוי בבית הכנסת, הכהן שעלה ראשון יעלה פעם נוספת לעליית שני במקום לוי, ויברך שנית. אבל לא יעלה כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום. אם התחיל הכהן לברך ברכת התורה פעם שניה (שאמר כבר בא"י) כי היה סבור שאין בבית הכנסת לוי, והתברר שיש שם לוי או שנכנס לוי לביהכנ"ס – אין מפסיקים אותו. אך אם אמר רק "ברכו" ועדיין לא התחיל בברכה – מפסיקים אותו ויעלה הלוי. אם קרא הגבאי לכהן או ללוי מסויים, והתברר שאינו נמצא כעת בבית הכנסת – לא יקרא לאחר בשמו משום פגמו של ראשון, אלא יעלה כהן או לוי אַחֵר מעצמו.

בעבר היה הסדר שכל מי שעולה לתורה, קורא בעצמו בקול רם את הקריאה (וכך היה הדבר בתקופת חז"ל). וכתבו הראשונים שכיוון "שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה . . תקנו שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה", היינו שממנים אדם הבקי שיהיה "בעל קורא", והוא קורא בקול רם ומוציא את הציבור ידי חובתם (והעולה קורא איתו בלחש). ואפילו כשעולה מי שבקי בעצמו בקריאה – אף על פי כן יקרא הבעל קורא.

הבעל קורא צריך ללמוד ולדעת את כל פרטי דיני קריאת התורה, והדבר בנפשו ממש. ועליו להתכונן היטב לפני הקריאה ולחזור על הפרשה בינו לבין עצמו, בכדי שיוכל לקרוא היטב בדקדוק המלים בהברה ברורה, ובשמירת טעמי הנגינה. לכתחילה אין להחליף בעל קורא באמצע קריאת התורה, אפילו בין עליה לעליה, ואפילו כשקוראים בשני ספרי תורה או בשלושה. ואם לא היה בבית הכנסת בעל קורא, והתחיל לקרוא מי שאינו בקי כל כך ובאמצע נכנס אדם הבקי בקריאה – לא יתחלפו באמצע עליה. אלא יסיים הקורא את אותה העליה, והחל מהעליה הבאה יחליפנו הבקי.