הלכה יומית

העונה אמן לא יחטוף את ה"אמן", ויאמרה לפני שהמברך סיים את הברכה אלא ימתין עד שיסיים המברך. וכן לא יקטוף את ה"אמן", כלומר שלא יבליע את אותיות ה"אמן". וכן לא ירחיק את עניית ה"אמן" מסיום הברכה, שאז היא נקראת "אמן יתומה"; וכן לא יגביה קולו יותר מהמברך. כמו כן כשעונה "אמן" לא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו "א-ל מלך נאמן", ואף המברך צריך לכוון דעתו ל"אמן" שעונים אחריו.

זכר לנס הצלת בכורי ישראל ממכת הבכורות נקבע שבכל שנה יתענו הבכורות בערב פסח, שהוא הזמן הסמוך ביותר לזמן התרחשות הנס; אולם בקביעות שנה זו בה חל ערב פסח בשבת, אין מתענים ביום שישי מפני כבוד השבת, אלא מקדימים את התענית ליום חמישי י"ב בניסן. ופשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורות בסיום מסכת עם סעודת מצווה, ובכך פוקעת התענית, ואף קטן שעתיד להגדיל בערב פסח שחל בשבת ישתתף בזה.

השומע את סופה של הברכה מפי המברך ואפילו לא שמעה מתחלתה ועד סופה אלא סופה בלבד יענה "אמן". אולם על ברכה שברך נכרי אין עונים אחריו "אמן" אלא א"כ שמע כל הברכה מפיו, ואחר ברכת נכרי שאדוק לעבודה זרה אסור לענות "אמן" כלל, שמן הסתם מחשבתו בהזכרת השם היא לעבודה זרה, וכן מי ששינה מטבע הברכה אין עונין אחריה "אמן".

כאשר חל ערב פסח בשבת מקדימים את זמן בדיקת חמץ לליל י"ג בניסן, לאחר שמנקים היטב את כל החדרים שצריך לבדקם, ולשמור שלא יתפזר חמץ בשום מקום, כולל מה שמיועד לאכילה עד לסעודת השבת בבוקר. את הבדיקה מתחילים מיד אחרי צאת הכוכבים, לאחר תפילת ערבית. ואחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון). מי ששכח לבדוק בלילה, יבדוק ביום י"ג לאור הנר, ואם גם אז שכח, לא יבדוק בליל-שבת אלא בחג.

מי שלא שמע את הברכה מפי המברך כלל, אלא שהוא יודע איזו ברכה ברך, וכגון כשהוא מתפלל בציבור ואינו שומע ברכת הש"ץ, אך שומע שהציבור עונים ויודע על איזו ברכה עונים, אינו חייב לענות "אמן" אלא שאם מעוניין רשאי לענות. ודנו הפוסקים אודות השומע ברכה דרך הטלפון או בשידור חי כלשהו האם רשאי לענות, ולמעשה אין יוצאים ידי חובה, וכן אין לענות קדושה וברכו בשמיעה באופן זה, אבל ניתן לענות "אמן" כל עוד ידוע בוודאות שאכן זה שידור חי ועונה בסמוך לברכת המברך.

ביום שישי י"ג בניסן בתפלת שחרית אומרים 'מזמור-לתודה'. ולאחר התפלה אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", כנגד שבט לוי. את החמץ שורפים עד סוף השעה החמישית (כמצויין בלוחות: סו"ז ביעור חמץ), ויש לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי ובקפלי הבגדים, בתוך המכונית ובפחי האשפה, ולסגור היטב את החמץ המיועד לסעודות שבת. לאחר שריפת החמץ אין אומרים 'כל חמירא' (אלא למחרת), אך את ה'יהי רצון' אומרים לאחר שריפת החמץ. מי ששכח ואמר 'כל חמירא', יחזור ויאמר זאת ביום שבת קודש בבוקר בשעת השבתת החמץ.

מן הדין מותר ללמד ילד קטן את הברכות אפילו שלא בזמנם עם הזכרת שם ומלכות, ולמרות שברכות אלו הנן לבטלה, מותר הדבר לצורך חינוכו של הקטן, אך אין לענות "אמן" אחר ברכות אלו שמזכיר הקטן בעת לימודו. אולם כאשר הקטן מברך קודם או אחר אכילה ושתיה או בעת תפלתו, וברכות אלו אינן לבטלה עונים אחריו אמן, וכן המנהג הרווח לענות גם אחר ברכות הקטנים ביותר, והיו אף גדולי ישראל שהקפידו על כך מאד; ויש שכתבו שבכך מחנכים את הקטן בעצמו לענות "אמן" כששומע ברכות, והרי נפסק להלכה שילמד אדם בניו הקטנים ויחנכם לענות אמן ומיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא.

אכילת חמץ והכשרת כלים, וכן עשיית מלאכה, תספורת ונטילת הציפורניים, מותרות ביום שישי י"ג בניסן כבכל ערב שבת. לשבת זו אין לבשל מאכלי חמץ דביקים. יש להקפיד שאכילת החמץ תהייה על שולחן וכסאות מכוסים, כך שיוכלו לבער בנקל את הפירורים. יש להשאיר אש דלוקה להדלקת נר יום-טוב ולבישול המאכלים בחג; להכין את המצות (הפרשת חלה אם טרם הופרשה, ולבדקן מחשש כפולות ונפוחות, וכן לשקול אותם לשיעורי 'כזית'); לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה; לפורר את ה'חריין' (ולסוגרו היטב בכלי);לטחון את החרוסת; לנקות את החסה מחרקים ולייבשה, לסוגרה ולאחסנה במקרר; וכן להכין 'מי מלח'. לסעודות השבת משתדלים לאכול חמץ שאינו מתפורר.

נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה (וזאת נוסף על ג' הפסיעות המחויבים לאחריה כפרידה מהמלך), בעת תפלת שמונה עשרה צריך לעמוד מבלי להישען על שום דבר ויצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת. כמו כן צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה כנגד מקום המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים, ונהוג מעט להתנענע בבעת תפילה. חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה, ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. ובכל אופן ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו לעמוד במקום הכריעות ובעת הפסיעות בגמר התפלה. והנאלץ להתפלל שלא בעמידה ולפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, טוב שיחזור ויתפלל מעומד כשיוכל בתורת נדבה אם הוא בטוח שיוכל לכוין יפה בתפלתו השנייה.

המתפלל צריך שיכוון פירוש המלות שמוציא בשפתיו שהרי לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם, קל-וחומר לפני מלך מלכי המלכים, וחסידים ואנשי מעשה התבוננו עד כדי התפשטות הגשמיות; ואם אינו יכול לכוין פירוש המלות לפחות יחשוב בדברים המכניעים את הלב ומכוונים לבו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. ולכל הפחות ישתדל לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. וביחוד יתאמץ לכוון בברכת "אבות". ואם התפלל ולא כיוון בברכת "אבות", מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת "אבות" מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב"אבות" וחזרתו תהיה לחינם.

תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת "אבות" ובסופה, בתחילת ברכת "מודים" ובסופה, ואין לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה. סדר הכריעה הוא: כשיאמר "ברוך אתה" – כורע, ושיאמר ה – זוקף. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה'. הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו. ויכרע במהירות, וכשיזדקף – יזדקף לאט, שלא תהא הכריעה נראית עליו כמשאוי אלא כמי שמעוניין להמשיך לכרוע.

הרוצה להוסיף בתפלת שמונה עשרה בקשות אישיות משלו מעבר לנוסח התפלה, רשאי להזכירן בברכות האמצעיות, הבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. כגון בקשות על רפואה יבקש עליו בברכת "רפאנו", ועל פרנסה, יבקש בברכת השנים. אולם בברכת "שומע תפילה", ניתן לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. כשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני החתימה, יוסיף את בקשתו. והמבקש רחמים על חולה יזכירו בשמו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, וכפי שלמדים מתפלת משה רבינו על מרים שלא הזכיר שמה בפניה.