הלכה יומית

את ברכת הקשת מברכים אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן. ומובן שאם התחייב בנטילת ידיים (כשידיו מטונפת) אף ייטול ידיו קודם. ואם יתכן שלא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור – יברך בלא שם ה' והזכרת מלכות כשייצא.

דנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת (אבל יש המתירים לספר). וכתבו הפוסקים, שאף מי שהסבו את תשומת לבו להופעת הקשת, אינו חייב להפנות מבטו לראותה בכדי לברך על ראייתה.

דנו הפוסקים לגבי הקשת הנראית לעיתים על-גבי מפלי מים האם לברך עליה, ולמעשה כתבו הפוסקים שאין לברך (בשם ומלכות) בראיית קשת הנוצרת על גבי מפלי מים, מפני שברכת הקשת נתקנה רק על הקשת שנראית לעתים ברקיע השמיים לאחר הגשמים, שכן תוכנה של הברכה היא על אות הברית בין הקב"ה לבין באי עולם באמצעות הקשת שבענן.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בשמיני עצרת, מפני שבחג הסוכות נידונים על המים, ולכן קשרו את הבקשות והתפלות על ירידת הגשמים עם ימי החג (ולא הקדימו לתחילת החג כיון שגשם בחג הסוכות אינו סימן ברכה). אולם שאלת הגשמים עצמה, כלומר – בקשת "ותן טל ומטר לברכה" נדחית עד לליל ז' מר חשוון, תוך התחשבות בעולי הרגל שבאו מרחוק, ולכן דחו את תחילת בקשת הגשמים בחמישה עשר יום, בכדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו מבלי שירד עליו גשם בדרכו.

לעניין הזכרת גשמים מובא להלכה כלל שהמתפלל ואינו יודע אם הזכיר הגשם אם לא – עד שלושים יום מיום התחלת הזכרת הגשמים, חזקה עליו שאמר מה שהיה רגיל לומר ומן הסתם עדיין לא התרגל להזכיר גשמים (ומכל מקום אינו חוזר כיון שאמר "מוריד הטל"), אך לאחר שלושים יום מיום התחלת הזכרת הגשמים, אם מסופק הוא האם הזכיר, מן הסתם שהזכיר גשמים מפני שהדבר כבר שגור על לשונו. ומכאן נמצאנו למדים שהמסופק אם שאל מטר או לא – עד שלושים יום מיום ז' מרחשון חוזר, אך לאחר שלושים יום, אינו חוזר.

התחלת שאלת הגשמים בז' במרחשוון נתקנה רק בארץ ישראל, מפני שבה הצורך למים גדול. אולם בבבל בה אין צורך דחוף כל כך לגשמים קבעו לשאול גשמים 60 יום לאחר תקופת תשרי (חמישי או שישי לדצמבר) וכך נהוג בחוץ לארץ. ודנו הפוסקים אודות בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל בז' מרחשוון מתי יתחיל לומר "ותן טל ומטר". ולמעשה דעת הרבי וכן הכריעו פוסקים רבים שכל עוד שוהה הוא בחו"ל, עדיין אומר "ותן ברכה" כבחו"ל, אולם מיד כששב לארץ מתחיל לשאול גשמים. ואם היה בארץ ישראל בז' מרחשוון ונסע לחו"ל בזמן שעדיין לא שואלים שם גשמים, שואל גשמים בתפלתו בלחש, ואם ניגש כשליח ציבור בחו"ל – אומר בתפלתו בלחש "ותן טל ומטר", אך בחזרת הש"ץ יאמר "ותן ברכה".

מי ששכח לומר "ותן טל ומטר" – בברכת השנים, יאמר זאת קודם סיום הברכה (וראוי להמשיך משם לפי סדר הברכה), ואם שכח – יאמר לפני "תקע בשופר", ואם שכח – יאמר בברכת "שומע תפילה" (לפני "כי אתה"), ואם סיים "שומע תפלה" – יאמר לפני "רצה". ואם גם אז שכח – חוזר ל"ברך עלינו", ואם כבר סיים את "יהיו לרצון" האחרון – חוזר לראש התפילה. טעה שליח צבור בתפלתו בלחש – אינו חוזר, אלא סומך על חזרת הש"ץ שיחזור ויתפלל בקול רם ויאמר "ותן טל ומטר".

שכח לומר "ותן טל ומטר" וכבר עבר זמן התפלה והגיע הזמן של התפילה הבאה, יתפלל בתפלה הבאה פעמיים את תפלת שמונה עשרה – התפלה הראשונה לשם חובת התפלה הנוכחית, לאחריה ימתין מעט (כדי הילוך ארבע אמות, ובתפלת שחרית יפסיק ביניהן באמירת "אשרי" שאחרי נפ"א), ואז יתפלל שוב לתשלומי התפלה הקודמת. אך אם שהה זמן רב אחרי שהתפלל שמונה עשרה בתפלה הבאה – אינו יכול עוד להשלים את התפלה הקודמת.

יש הפוסקים שאם לא שאל מטר נחשב כאילו לא התפלל, כיוון ששאלת טל ומטר הוא מגוף התפילה. ולפי זה מי ששכח ונזכר לאחר שעבר זמן התפלה תמיד יהיה חייב להשלים בתפלה הסמוכה, ואפילו במנחת ערב שבת יצטרך להתפלל ערבית פעמיים, דאף שגם בתפילת ההשלמה לא ישאל מטר, חובה עליו להשלים התפילה שהחסיר. ויש חולקים על זה במקרה שגם בתפילה הבאה לא יזכיר בתפילה את מה שהחסיר. ומכריע אדה"ז שבדרך כלל מתפללים פעם שניה בתורת נדבה (לצאת יד"ח הדעה הראשונה). ומדברי אדה"ז משמע שאם שכח לשאול מטר בתפלת מנחה בערב שבת ונזכר בלילה, לא יתפלל בערבית פעמיים שמונה עשרה, כיון שבשבת אין מתפללים נדבה לכן לא ישלים התפילה.

הרבי מעורר על-כך שכל בת ישראל שאינה נשואה תדליק נר שבת בברכה. ועדיף שתדליק לפני הדלקת האם. ואף ילדה קטנה ביותר, אפילו קודם גיל שלוש אם יודעת לדבר ולברך, תדליק נר-שבת בברכה. וראוי שבפעם הראשונה תדליק ביו"ט כדי שתברך "שהחיינו", או שתלבש בגד חדש ותברך "שהחיינו" ותכוון גם על הבגד. כמו כן מעורר הרבי שלפני הדלקת הנרות יפרישו כמה פרוטות לצדקה. וטוב שגם קטנה המדליקה תעשה כן קודם הדלקתה.

עיסה שנילושה במי פרות באופן שמי הפרות (יחד עם השמן, הסוכר והתבלינים) הם רוב כנגד המים (כגון בסקוויטים למיניהם), וכן עיסה שערב בה תבלינים בלישתה באופן שאין רגילות לקבוע סעודה עליה מפני ריבוי התבלין שבה, בכל אלו מעיקר ההלכה ברכתם "מזונות", אך בעל נפש יחמיר לעצמו בכל אלו ליטול ידיים על לחם אחר תחילה. וכשאוכלים מהם בשיעור קביעת סעודה (כ-230 גר' או סמ"ק לפי מדות נפח), מברכים "המוציא" באם שבע מהם, ואם אינו שבע מהם ואוכל שיעור זה ייטול ידיו תחלה על פת גמור. עיסה שנילושה בדבש, שמן סוכר וביצים וכדומה, בכמות הגדולה מכמות הקמח, לכו"ע ברכתה מזונות, ובשיעור קביעות סעודה, המוציא.

את נרות-השבת יש להדליק סמוך לקבלת השבת, בכדי שיהיה היכר שהודלקו לכבוד השבת, וניתן להדליקן החל מפלג המנחה, ואם הודלקו קודם לכן יש לכבות את הנרות ואח"כ לחזור ולהדליקן ללא ברכה. כמו כן יש להקפיד לקבל את השבת בסמיכות להדלקת הנרות . במקום הצורך כאשר האשה נאלצת לבצע עוד כמה מלאכות לאחר הדלקת הנרות יכולה להתנות שאינה מקבלת את השבת אך בתנאי שתקבל את השבת "לאלתר", וכתבו הפוסקים שזמן זה הוא לכל היותר עד כ10 דקות מהדלקת הנרות. אך לכתחילה אין לסמוך על תנאי זה. וכשאינה יכולה לקבל את השבת לאלתר, תדליק נרות בברכה ובעלה יקבל עליו את השבת לאלתר.