עש"ק פרשת ויצא ה'תשע"ט

נאמר: "המזבח . . זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן בדומה למזבח הוא להסיר או לכסות את הסכינים שעליו בעת ברכת-המזון. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", כיוון שהברזל מקצר ימי האדם והמזבח מאריך ימיו של אדם ע"י הקרבנות. וכן השולחן מאריך ימיו ע"י מצוות הכנסת אורחים. טעם נוסף לכך, משום שהיה אדם שהזיק לעצמו באמצעות הסכין כשהגיע לברכת "בונה-ירושלים" כביטוי לצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. אולם נהגו שלא לכסותם בשבת וביום-טוב, שבהם אין פגע רע.

כתבו הפוסקים שנכון שלא להסיר את המפה והלחם מן השולחן עד לאחר ברכת-המזון, בכדי שיהא ניכר שמברך על חסדי ה', שהרי השיור מהלחם הוא סימן ברכה. אלא שאם סיימו בסעודה את כל הלחם, אין להביא פת חדשה לשלחן מפני שנראה כעורך שלחן לעבודה-זרה, אך אם נותרה פת שלימה, כגון בשבת שנותרה חלה מה"לחם-משנה", טוב שלא להסירה עד לאחר הברכה.

מפאת חשיבותה של ברכת-המזון קבעו חכמים לאומרה במקום בו ישב בעת אכילתו, ולכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו לפני שיברך ברכת-המזון אפילו כשבכוונתו לשוב, שמא ישכח לשוב למקומו ולברך. ואם שכח לברך ויצא לדרכו, או שטעה וסבר שניתן לברך במקום אחר, אפילו אם נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת-המזון. ורק כשאינו יכול לחזור, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יכול לאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן לברך ברכת-המזון, ואם לא שמר את ידיו והסיח דעתו מלאכול עוד, ייטול ידיו ויברך המוציא לפני כן. ולצורך מצווה עוברת מותר לצאת אף קודם ברכת-המזון.

את ברכת-המזון יש לברך בישיבה, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר. ואף מי שאכל בעמידה או תוך כדי הליכה, עליו להתיישב לברכת-המזון. ובשעת הברכה לא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב באימה ובצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה. והמהלך בדרך ואוכל דרך הילוכו אינו חייב להתיישב לברכה, מפני שאם יתעכב יש חשש שהמחשבות על איחורו יטרידו את כוונתו.

מן האמור: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", למדו שצריך לברך את שלוש הברכות: "על-המזון", "על-הארץ" ו"על-ירושלים"; וממשמעות הפסוק עולה שצריך לברך את כולן מן התורה בבת-אחת, וההנהגה ברכת-המזון דינה כבתפלת-שמונה עשרה, ולכן בעת הברכה אסור לרמוז בידיו או לקרוץ בעיניו וכל שכן שלא לסדר שאר עניניו, ונחלקו הפוסקים לגבי ענייה על דברים שבקדושה בברכת-המזון, וכתבו להתיר לאחר "אל יחסרנו", אך אין לדבר או לקום עד לאחר "עושה-שלום", וכשמזמנים על הכוס עד לאחר שתייתו, ובצורך גדול ניתן להקל בכך לאחר "אל-יחסרנו".

תקנו חכמים שיברך האורח את בעל-הבית ויתפלל להצלחתו, ונהגו לקבוע ברכות אלו בברכת "הטוב והמטיב" בברכת-המזון, וכן נהגו להזכיר ולברך את האב והאם מפאת כבודם, לצד בקשות נוספות הפותחות ב"הרחמן"; ובאם נוכח גוי במקום בעת אמירת ברכות "הרחמן", יש לומר "יברך אותנו בני ברית כולנו יחד" על-מנת להוציא את הנכרי מכלל ברכה, מפני שאסור לברכו כאמור: "לא תחנם". כמו-כן נהגו חסידים לברך את הרבי בסדר "הרחמן" בברכת-המזון. אודות מיקומו של הרחמן זה, מוכיח הרבי מלשון חז"ל שכיוון ש"רבו קודם לאביו", לכן יש לומר קודם הרחמן זה ואח"כ "הרחמן הוא יברך את אבי מורי".