עש"ק פרשת יתרו ה'תש"פ

נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו". בין הגורמים המרכזיים לקביעת החפץ כ"אבידה", הוא מיקומו; כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה; שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתו על-מנת להכריז עליו אסור. ואף אם נטלו, יחזיר מיד למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא בתוך-כך הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים.

חפץ שנמצא במקום שאינו משתמר כל כך, יש להכריז עליו ולהחזירו על-פי הסימן שבו לבעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו, כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו ישוב וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, אם יש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן, יתייעץ על-כך עם רב וינהג כהוראתו.

על מצוות השבת-אבידה נאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך . . לא תוכל להתעלם", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ויכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על-כך שכר או שעות עבודה, אלא אם-כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, אבדת ממונו קודמת לכל, ולכן מעיקר-הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדה"ז שבמקרה שאין הפסד גדול כל כך יש לעשות לפנים משורת-הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות-חסדים.

אף שחיוב הצלת ממון חברו הוא רק כשלא יפסיד את ממונו או שעות עבודה בעקבות כך. שונה הדבר כאשר מדובר בנזק בריאותי, שכן במקרה זה חייב בכל מצב להצילו או לשכור אנשי מקצוע שיכולים להצילו, ויכול אמנם לבקש אחר-כך מחברו את ההוצאות הכספיות הכרוכים בהצלתו, אולם גם אם ברור לו שאין לחברו לשלם לו על-כך חייב להצילו, ואם נמנע מלהציל את חברו עובר על "לא תעמוד על דם רעך". אולם כשחברו נמצא במקום סכנה והצלתו כרוכה אפילו בספק סיכון, יש לוודא תחלה שלא יסתכן המציל בעצמו מפעולה זו.

מי שגילה שלקח בטעות את בגד חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על-פי בית דין. ויש שכתבו שבחפצים שאין מקפידים עליהם האנשים, אם הוחלפו בטעות, יכול כל אחד להשתמש בשל חברו לבינתיים, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.

נפסק להלכה ש"חתול רע שמזיק . . כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו", כלומר, שדבר שאסור להחזיקו מפני שהוא מזיק אין בו מצוות השבת אבידה. ומכך למדו חלק מן הפוסקים לדמות דברים האסורים לדברים המזיקים שאין חיוב להשיבם לבעליהם. וכפי שנפסק להלכה לגבי המוצא שטר-חוב שיש בו ריבית האסורה שלא יחזירו למלווה אלא עליו לקורעו. ומצד שני אפשר לחלוק על ההשוואה בין דברים האסורים לדברים המזיקים כיוון שאת דבר האיסור ניתן למכור לנכרי, ולכן למעשה הציעו הפוסקים שכאשר רואה חפץ שידוע בוודאות שישתמש בו היהודי לאיסור לא יגע בו.