עש"ק פרשת תבוא ה'תשע"ח

נאמר "כי תצור אל עיר.. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה". פסוק זה אוסר השחתת עצי פרי, ולמדו ממנו חז"ל אף לגבי כל דבר המניב תועלת שאין לקלקלו לחנם. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לקלקל דבר, אם הקלקול הכרחי לתקן רכוש, או שהוא לצורך גופו של האדם, כגון לשרוף כיסא להתחמם בו, כשאין בנמצא עץ אחר. מעיקר ההלכה מותר לעקור גם עצי פרי לצורך בניית בית, אלא שיש לעקור רק את העצים המוכרחים לבנייה. עם זאת, כדי למנוע כל חשש, יש שהציעו למכור את העץ תחילה לגוי, אפילו תמורת ממטבע שייתן עבור העץ, ושהגוי יעקור את העץ.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

כל האמור אודות חיוב נטילת הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, הוא רק בעודו רטוב. אבל כאשר נגבו, לא חייבו חכמים ליטול את הידיים לפניו. ואמרו חכמים שהנוטל ידיו במקום שלא חייבו הרי הוא "מגסי הרוח", משום שזוהי דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר ממה שהורו חז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב אלא לנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.