עש"ק פרשת תצוה – זכור ה'תש"פ

על הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חז"ל שבפסוק זה מרומזות מצוות מהותיות עליהן בייחוד גזר המן-הרשע, ובמפלתו יכלו היהודים לקיימן ללא חשש. אחת ממצוות אלו היא מצוות המילה, "ששון זו מילה" כאמור "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל-כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי-הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית-ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו-מלכנו", אך אומרים 'סליחות'.

אמרו חכמים: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים", ומכאן למדו גדולי-הדורות לחזר אחר סנדק ירא-שמיים שכן כוונתו בעת המילה משפיעה על הרך-הנימול להיות כמותו. וכן מצינו הקפדה לחזר אחר מוהל ראוי, אלא שבבחירת המוהל יש לקחת בחשבון את בקיאותו ומומחיותו של המוהל, ומוהל אומן עדיף על מוהל הבקי בכוונת המילה אך אינו אומן במלאכת המילה, אך אין לקחת לשם כך רופאים מומחים שאינם שומרי תורה ומצוות.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית-המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים "נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל-ברית אחד", ולחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אבל את הרב 'מרא-דאתרא' ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

אמרו חכמים "אין אומרים שירה אלא על היין", ומכאן למדו הפוסקים שאף ברכת "אשר קידש ידיד" הנאמרת לאחר המילה תהיה על כוס יין מפני שעניינה שבח והודאה לה', ולאחר הברכה נותנים לקטן לשתות מכוס-הברכה, או ישתה המברך בעצמו. ואם הייתה הברית בשבת קודם הקידוש, יתנו מן היין לקטן שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן יש שכתבו שיכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין, וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן אחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או רביעית יין (ועדיף שתהיה בנוסף לכוס הקידוש); אלא שלכתחילה ראוי שלא לצאת בכוס אחת לקידוש ומילה.

סעודת הברית הינה סעודת-מצווה, והמוזמן אליה חייב ללכת, ועל-כן נהוג למעשה שאין מזמינים בפירוש לסעודת המילה אלא רק מודיעים על זמנה ומקומה. וקובעים אותה על הפת; ויש אומרים שצריך אף בשר ויין בסעודה זו, או לכל הפחות בשר עוף ודגים, (ויש שלמדו זכות על העושים אותה במאכלי חלב). ונוהגים שאבי-הבן חוזר מאמר דא"ח מענייני המילה, ואף מנגנים בה ניגון ד'-בבות לאדה"ז.

מותר לעשות את סעודת-המילה בערב-שבת, אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה-עשירית (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת-שבת לתיאבון. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ובעלי הברית. ואף המותרים לאכול שם, ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר-כך לאכול סעודת-שבת לתיאבון; ומי שלא נזהר בכך ואכל בסעודת-המילה ואח"כ אינו יכול לאכול את סעודת-השבת, יקדש ויאכל מזונות וכדומה, ולמחרת ביום-השבת יאכל שלוש סעודות.