אב המבקש מבנו דבר שאינו בריא לו – האם על הבן לקיים את דבריו?

חז"ל הפליגו בגודלו וחשיבותו של בית הכנסת באלכסנדריה, בו היו מתפללים "כפליים כיוצאי מצרים" כ120,000- איש. בין התיאורים מציינים: "ובימה של עץ באמצעיתה". יש הרואים בכך מקור קדום לדברי הראשונים שהובאו אף להלכה בשו"ע – שהבימה צריכה לעמוד באמצע בית הכנסת. ואף שיש הסבורים שאין זה חיוב גמור, עם זאת כתבו פוסקים רבים, שיש להקפיד על כך, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. למעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר. יש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.

בהלכה הקודמת התבאר, שכאשר האב מבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

נאמר בפרשת נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וביאר רבי אלעזר הקפר שהתורה מתייחסת לנזיר כ"חוטא" בכך שציער עצמו מן היין. וכן כתבו הראשונים והובא הדבר אף להלכה שחייב האדם לשמור על בריאותו ואין לו רשות לסגף את עצמו ואפילו אסור לו למנוע עצמו ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא אם יש צורך בדבר לעבודת ה', ובפרט בדורותינו שנמנעים אף מתעניות של תשובה, ועבודת התשובה נעשית מתוך שמירה על בריאות הגוף. עם-זאת, מצווה התורה: "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן, שגם בהנאות העולם הזה הכשרות והמותרות לפי ההלכה יש לאדם לרסן את עצמו שלא יצרוך אותם לספק תאוותיו אלא לעבודת ה'.

כאמור בהלכה הקודמת אסור לאדם לסגף את עצמו ולהימנע ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא באם עושה זאת לצורך עבודת ה'. ודנו הפוסקים האם לאור האמור מותר לעשות דיאטה ללא מטרה בריאותית, או שזה נכלל באיסור ההסתגפות. ויש מן האחרונים שכתבו, שבמאכלים שיש תאווה לאכלם – אם ההימנעות היא לשפר את התדמית ומראה הגוף, אין זה נחשב כסיגוף הגוף אלא "החלפת תאווה בתאווה" ולכן אין בכך איסור חבלה. וכן המצער עצמו במטרה להיגמל מהרגלים של אכילה מופרזת, אין למחות בידו. אולם, אם ההימנעות היא מאכילת מאכלים בסיסיים תוך צער עצמי ברעבון לא שגרתי, כתבו האחרונים שיש בכך איסור חבלה וסיגוף בעצמו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו", ולמדו חכמים שישנה הונאה אף בדברים, והזהירו שחמורה היא הונאת דברים יותר מהונאת ממון, שכן הונאת דברים פוגעת בגופו, ופגיעה זו לא ניתנת להשבה. בין הדברים הנכללים באיסור זה, הוא שלא ישאל את המוכר אודות מחירו של המוצר כאשר אינו מתכנן כלל לקנותו, משום שבכך מצער את המוכר. איסור זה אמור רק כשכוונת השואל היא להטעות או לצער את המוכר. ולפי זה כתבו הפוסקים שכאשר אין בכוונת השואל לצערו אלא להתעניינות בלבד, אף שאינו חושב לקנות, הדבר אפשרי. שכן, זהו דרך המסחר שמבררים מחירים אף כשלא קונים והמוכר לא יבוא להיפגע מכך.