הלכה יומית

כשיוצאים מהבית בערבי החנוכה לאירועים משפחתיים או מכל סיבה אחרת, לכתחילה יש לסדר את הנסיעה בצורה כזו שיוכלו לצאת מהבית לאחר הדלקת־הנרות בזמנם. אבל אם יש צורך להקדים ולנסוע לפני השקיעה, ובפרט לפני "פלג־המנחה", ידליקו כשיחזרו לביתם אחרי האירוע, במידה ויודעים בוודאות שישובו לפני עלות־השחר. אבל אם אינם בטוחים שיספיקו לשוב לביתם ולהדליק לפני עלות־השחר, יאחרו את יציאתם וידליקו מיד אחרי השקיעה מבלי להמתין חצי שעה ליד הנרות, ובאין ברירה ידליקו לאחר "פלג־המנחה" ללא ברכה, מכיון שקודם השקיעה לא ניתן לברך על ההדלקה.

אסור להתחיל ללמוד תורה בהגיע זמן ההדלקה, אבל קודם שהגיע זמן ההדלקה, מעיקר הדין מותר להתחיל ללמוד אפילו בחצי השעה שקודם זמן ההדלקה עד שקיעת־החמה, ואם התחיל בהיתר אין צריך להפסיק מלימודו בהגיע זמן ההדלקה. אך אם עבר והתחיל ללמוד בזמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק. אלא שלמעשה נהוג שבבוא זמן ההדלקה מפסיקים כולם מהלימוד ואף מי שהתחיל בהיתר, בכדי לקיים את מצוות נר חנוכה בזמנה. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפילת "מנחה" לתפילת "מעריב" לאחר שקיעת־החמה, ואם לא מתאפשר הדבר ונאלץ להדליק לאחר צאת־הכוכבים, עליו להתפלל "מעריב" קודם להדלקה, אלא־אם־כן דרכו להתפלל "מעריב" בקביעות בשעה מסוימת בכל השנה, יכול להדליק תחלה ויתפלל בשעה הקבועה.

כיוון שנשים חייבות במצוות נר־חנוכה, אף שאינן מדליקות בעצמן, ראוי שימנעו מלכתחילה מאכילה, מעשיית מלאכה, משינה ולימוד קודם ההדלקה. ובעת הצורך יש להקל להן במלאכה או לימוד כגון לימוד לצורך בחינה וכדומה, ולגבי אכילה כתבו הפוסקים שניתן להקל בעת־הצורך, אלא שלמעשה טוב יותר שימנעו מאכילת קבע, ויאכלו מאכלים שברכתם האחרונה היא "בורא־נפשות", או פת ומזונות פחות מכביצה.

מעיקר הדין החל מחצי השעה קודם זמן ההדלקה, הרוצה לאכול יותר משיעור כביצה – 54 גרם – פת או עוגה, או יתר העיסוקים שהוזכרו בהלכות הקודמות, רשאי למנות אדם אמין שיזכירהו בהגיע זמן ההדלקה להדליק. כמו כן יוכל להתחיל לעסוק במלאכה במידה וממנה אדם אחר שיזכיר לו, אלא שיש המדייקים מלשון אדמו"ר הזקן שלא לסמוך על כך לכתחילה, אלא לצורך דבר מצווה כמו לימוד־תורה או סעודת מצווה.

תקנו חכמים להודות ולהלל לה' באמירת פרקי ההלל שבתהלים, ברגלים שנקראו "מועד" ונאסרו במלאכה ואף התייחדו בקרבנותיהם. מעבר לתקנת קריאת ההלל ברגלים, נהגו ישראל לומר את ההלל בששת הימים האחרונים של פסח אף שלא התייחדו בקרבנות בפני עצמם כבחג הסוכות, וכן בראשי חודשים; ובכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם. ובחנוכה הנהיגו לומר הלל שלם מפני גודל הנס שאירע בו למרות שזהו רק מנהג; ונחלקו הפוסקים לגבי הברכה על ההלל בימים שאין גומרים אותו. ולמעשה מנהג חסידים שמברכים על ההלל בתחילתו ובסופו בחשאי גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל, וכן המתפלל ביחידות מברך.

מצוה מן המובחר לקרוא את ההלל עם הציבור לאחר תפלת שחרית, בכדי שיענה עמהם "הודו" ו"אנא־ה'" אחר שליח הציבור. ויש מי שאומר שהבא לבית הכנסת לאחר שהתפללו הציבור שחרית, ועומדים הם לקרות ההלל והוא לא התפלל שחרית, יקרא תחלה הלל עם הציבור ואחר כך יתפלל. אלא שעל פי האריז"ל יש להימנע מאמירת דברים שלא כסדרן, ויש אומרים אף שלא הייתה דעת רבותינו נשיאנו נוחה מכך. והטוב ביותר הוא להשתדל ולדאוג שיוכל לומר את ההלל בציבור אחרי שמונה־עשרה, וכך נהגו רבותינו נשיאנו בימים טובים, אף שבכל השנה היו מאריכים בתפלה שעות לאחר הציבור.

אודות זמן הדלקת נר־חנוכה אמרו חכמים: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי למנוע מצב של שכחה, ניתנו מספר הגבלות בעיסוקים שונים עד להדלקת נרות חנוכה. כך למשל, החל מחצי השעה קודם זמן־ההדלקה, אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" – 54 גרם – עד שידליק את נרות־חנוכה, והסיבה לכך היא שאולי האכילה שלו תתארך יותר מידי וישכח להדליק את הנרות. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא־נפשות", מותר לאכול אותם קודם הדלקת־הנרות. ואם התחיל לאכול בתוך חצי־השעה שקודם זמן־ההדלקה, צריך להפסיק לאכול ולהדליק את הנרות בזמן. אך אם התחיל לאכול בזמן שעדיין היה מותר (זאת אומרת לפני החצי־שעה של זמן ההדלקה), מעיקר הדין לא חייב להפסיק, אך לכתחילה טוב שיפסיק, וכתבו הפוסקים ששינה קודם הדלקת הנרות אסורה אפילו בשינת עראי בלבד.

אסור להתחיל במלאכה, מחצי השעה שקודם זמן־ההדלקה, שמא ישכח להדליק. ואם התחיל עליו להפסיק את המלאכה, וגם כשהתחיל בהיתר לפני החצי שעה טוב שיפסיק, עד שידליק את הנרות. לאחר ההדלקה נהגו הנשים שלא לעשות מלאכות כמו לכבס ועוד, אמנם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף לגברים אסור לעשות מלאכה בזמן זה; אולם למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה ליד הנרות. ונחלקו הפוסקים עד מתי נאסרה המלאכה. ולמעשה נהוג להימנע ממלאכה במשך הזמן המינימאלי לבעירת הנרות, שהוא חצי־שעה, או לכל־היותר חמישים דקות, ובחלוף זמן זה מותר לעשות מלאכה שלא כנגד הנרות.

כתבו הפוסקים שאסור אף לעבור כנגד אישה המתפללת, והוכיחו זאת מכך שדין זה נלמד מתפלתה של חנה. ואף אם המתפלל מתפלל בישיבה או בשכיבה כגון שהוא חולה יש להיזהר שלא לעבור או להתיישב כנגדו. ונחלקו הפוסקים האם האיסור נוהג גם בקטנים, שכן קטן אין לו כוונה בתפלתו וממילא לא יבוא הדבר לבלבלו, עם זאת מצינו שהיו שנזהרו שלא לעבור אף כנגד קטן המתפלל. אלא שכשמוכח מתנועותיו של הקטן שאין משים לבו כלל לתפילתו, אין תפילתו תפילה ומותר לעבור וכן לשבת לידו. וקטן שהגיע לחינוך ומתפלל כהוגן אין לעבור כנגדו ואף יש לחנך ולהסביר לתלמידים את הדין שאסור לעבור לפני המתפלל.

אחת ממתנות הכהונה היא מצוות חלה, וניתנת לכהן שיאכלה בטהרה, אלא שכיום כיוון שהכוהנים וכן החלה עצמה אינם טהורים, יש לשרוף אותה לאחר ההפרשה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה שמשקלה נאמד ב־1.667 ק"ג, ואף בפחות מכך (החל מ־1230 גרם) יש להפריש בלי ברכה. אלא ששיעורים אלו הם רק בקמח לבן, אך בקמח מלא כיוון שמשקלו קל במקצת, לכן מתחייב בהפרשת־חלה בשיעור קטן יותר. להלן סוגי הקמחים וחיובם: בקמח מלא – יש להפריש בלי ברכה החל מ־1.150 ק"ג ובברכה רק מ־2 ק"ג; שיפון – החל מ־1.040 ק"ג, ובברכה החל מ־1.391 ק"ג; כוסמין – החל מ־1.175 ק"ג, ובברכה מ־1.640 ק"ג; קמח שיבולת שועל – החל מ־890 גרם, ובברכה החל מ1.197 ק"ג; קמח שעורה – החל מ־1.050 ק"ג, ובברכה החל מ־1.419 ק"ג.

מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד חברו ומתפלל, אסור לו לפסוע את שלוש הפסיעות לאחוריו עד שיגמור חברו תפילתו, זאת גם אם חברו החל להתפלל אחריו. משום כך יש לבחור להיעמד במקום שלא יצטרכו לעבור לפניו. עם זאת, בבית־כנסת שהציבור בו רב, ונגרם טורח רב לציבור מכך, יש המלמדים זכות על אלה שאינם נזהרים לעבור מול המתפלל, ובפרט כשהמתפלל מכסה פניו בטלית, או כשאין המעבר מפריע לכוונתו; אלא שלכתחילה יש להיזהר בזה ככל האפשר.

מצוות הפרשת חלה נמנתה בין המצוות התלויות בארץ שהרי נאמר בה "והיה באכלכם מלחם הארץ", כך שמצוות החלה מהתורה היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, אולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה בחוץ לארץ. הבדל זה שבין חלת ארץ ישראל לשל חו"ל, יוצר השלכה מעשית בערב שבת, כיוון שבשבת אסור להפריש חלה, ולכן בבין השמשות אסור להפריש חלה בחוץ לארץ (שהיא מדרבנן), שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולהשאיר קצת לאחרי שבת ולהפריש ממה שנשאר, אבל בארץ ישראל שאסור לאכול מן הפת קודם הפרשת החלה – מותר להפריש בבין השמשות אם אין לו חלות אחרות.