הלכה יומית

לגבי מזוזה בחדרי הפעוטות, כתבו הפוסקים שאם המזוזה הקבועה בחדר ממוקמת בתוך חלל החדר כשהדלת סגורה – צריך שתהא מכוסה בבית מזוזה שאינו שקוף ויש להקפיד שעל בית המזוזה תהיה רשומה האות ש' בלבד ולא ש-ד-י, וכן שלא יהיו כתובים על בית המזוזה פסוקים נוספים, אך מספיק כיסוי אחד, כיון שהמזוזה והכיסוי קבועים ומחוברים בקיר ונחשבים כחלק מהקיר וכרשות נפרדת מהחדר, ובתנאי שהמזוזה מחוברת בחוזקה לקיר, ואם המזוזה אינה בתוך חלל החדר כאשר הוא סגור – אין כל חשש. ובחדר נקי של ילדים בוגרים רצוי לקבוע את המזוזה בנרתיק שקוף.

נאמר: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ודרשו חכמים שכוונת הכתוב היא בין היתר, לאסור סיוע לאדם לעבור עבירה כגון להושיט כוס יין לנזיר, ואפילו אם הלה עושה זאת במזיד וביודעין. מן התורה חל האיסור רק אם הלה אינו יכול לבצע את העבירה ללא סיוע, אך חכמים אסרו לסייע לעובר עבירה אף אם הוא יכול לעשותה בעצמו. ויש מן הפוסקים הסוברים שאפילו באיסורים דרבנן עוברים משום "לפני-עיוור" דאורייתא, שהרי הדבר דומה למכשיל את חברו בעצה רעה שעובר מדאורייתא. מעבר לכך כתבו הפוסקים כי יש להעדיף עסקים שומרי שבת ולהימנע משותפות באלו המחללים שבת, ובכך לעודד את שמירת השבת.

כיוון שמוטל על האשה ללמוד תורה בעניינים הנוגעים אליה כפי שהתבאר בהלכות הקודמות, מברכת היא את ברכות התורה; טעמים נוספים הובאו לברכת התורה של הנשים לבד מחיובה ללמוד הלכות הצריכות משום שהאישה חייבת בתפילה ובאמירת פרשת קרבן התמיד, ולכן מברכות אף הנשים את ברכות-התורה. וכן בברכת המזון אומרות אף הנשים "נודה לך . . על תורתך שלמדתנו".

אף-על-פי שהאשה פטורה עקרונית מלמוד-התורה, אמרו חז"ל שאשה העוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה, בכדי שיהיה לו פנאי ויכולת לעסוק בתורה, חולקת אף היא שכר גדול על למודם בשכר שמזרזת את בניה ללכת לבית הכנסת, ושולחת את בעלה לבית המדרש. מטעם זה מנהגנו לברך אף בלידת בת -בנוסח ה"מי-שברך" שלאחר הלידה- ש"יגדלוה לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובמכתבי הברכה להורים עבור לידת בנותיהם אף ציטט זאת הרבי לצד ברכותיו הקדושות להולדת הבת.

על-אף ההסתייגות מלימוד הנשים בעיוני ופלפולי התורה שבעל-פה. עורר הרבי בדורנו על חשיבות לימוד-התורה במסגרות מתאימות של בנות, הכוללים לימודים אלו ואפילו לימודי גמרא. בטעם הדבר הצביע הרבי על כמה נקודות; ראשית משום שכיום לומדות הן לימודי חול ונחשפות לתרבות הכללית, יש ללמדן את היופי שבתורה והשקפתה על הבעיות אותן פוגשות בחיי היום-יום; טעם נוסף לכך הוא שעל ידי למודן יכולות ליטול חלק לא רק בעזרה ללימודם של הבעל והבנים אלא אף בלימוד עצמו, כשהילדים שבים מתלמודי-התורה, וכיוון שנמצאות הן בבית יכולות להתעניין בלימודים של בניה, ובחום והרגש שמקרינה אל בניה מוסיפה חיות יתירה והתלהבות בלימודם.

הכלל ההלכתי קובע שכשישנו ספק בדברי חכמים ההלכה היא להקל; לכן כשישנו ספק האם צריך לברך ברכה מדרבנן אסור "להחמיר" ולברך מספק, כיוון שבכך נכנס הוא לספק איסור ברכה-לבטלה, ולכן מעיקר-הדין מותר להמשיך באכילה אף שיש ספק האם ברך. אולם מי שבכל זאת רוצה לנהוג לפנים-משורת-הדין, ימנע מהמשך האכילה. או שישמע את הברכה ממישהו אחר שמברך ויתכוון לצאת מברכתו, וכן יכול הוא לאכול מאכל אחר שלא היה בדעתו לאוכלו, וברכתו היא כברכת המאכל הראשון, ויפטור אף את המאכל הראשון מספק.

מן הפסוק: "יימלא פי תהילתך", למדו חכמים שהברכות צריכות להיאמר בפה-מלא, ולכתחילה יש לברך כשהפה נקי לגמרי; ונפסק להלכה שמי ששכח והכניס לפיו משקה ללא ברכה, עליו לפלוט אותו ולא ליהנות ממנו בלי ברכה. אולם במקרה שהמשקה הזה נחוץ ביותר, ואין לו עוד ממנו ולכן אינו יכול לפלוטו, בולעו ואינו מברך עליו, אלא יהרהר במחשבתו את הברכה כשהמשקה בפיו.

אחת ממלאכות המשכן הייתה מלאכת הצובע, שכן במהלך הקמת המשכן השתמשו בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני וסממני צבע שונים לשם צביעת חוטי הצמר שביריעות המשכן, העורות ועוד. וכיוון שמלאכות השבת נלמדות ממלאכות המשכן ולמדו זאת מכך שמצוות שמירת השבת נכתבה בתורה בסמוך לציווי על הקמת המשכן, לכן נאסרה מלאכת הצובע בשבת. איסור צביעה בשבת מעיקרו הוא רק בצביעה המתקיימת לאורך זמן, ואילו צביעה בצבע שאינו מתקיים לא אסרה התורה, אלא שחכמים גזרו ואסרו את הצביעה אפילו בצבע שאינו מתקיים.

מי שהכניס לפיו דבר מאכל ונזכר שלא ברך עליו, לכן אם מאכל זה אינו נמאס כשמוציאים אותו מהפה, יש להוציאו ולברך עליו ואז לאוכלו. אולם אם המאכל רך ונמאס בפליטתו, יש לסלקו לצד אחד בפה ולברך. ואם הפה מלא במאכל ואינו יכול לומר את הברכה בבירור, עליו לפלוט מפיו את המאכל או חלק ממנו בכדי שיוכל לברך, וימשיך באכילתו.

בין הדברים האסורים בשבת משום צובע הוא איפור הפנים, ולכן אסור לאשה להתאפר בשבת באיפור צבעוני או שקוף, ואפילו אם האיפור היה כבר קיים על פניה מערב שבת ומעוניינת היא רק לחזקו יותר אסור, שכן נחשב הדבר כגמר מלאכת הצביעה. כמון-כן אסור לאשה לאכול מאכלים הצובעים כגון רימון או סלק, בכוונה לצבוע את שפתיה, אולם אם אינה מתכוונת לכך אין לחוש לאדמומיות הנוצרת בשפתיים, משום שאין דרכה של אשה לצבוע שפתיה אלא בצבע המיוחד לכך.

בגמרא נשאלה שאלה אודות מי שנזכר בתום אכילתו שלא ברך ברכה-ראשונה האם רשאי להשלימה לאחר שסיים אכילתו. בתגובה על-כך השיב רב חסדא במשל: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף"?! כלומר, האוכל בלא ברכה, יעבור על עוד איסור של "ברכה-לבטלה"?! ולמעשה נחלקו הפוסקים האם ברכה-ראשונה הנאמרת לאחר האכילה נחשבת כ"ברכה-לבטלה", יש שמדמים זאת לברכת-המצוות וסוברים שניתן לברך את הברכה-הראשונה רק קודם הנאה ולא לאחריה, אולם יש הסוברים שניתן להשלימן אף לאחר האכילה או השתייה, ולמעשה, הנזכר שלא ברך לאחר שסיים לאכול, טוב שיאכל עוד מעט מן המאכל ויברך עליו ובכך ייצא לכל הדעות.

מי שנצבעו ידיו בשבת מפירות או דם וכדומה, לכתחילה עליו לשטוף תחילה את ידיו ורק אח"כ לקנחם במגבת, בכדי שלא יצבע את המגבת, אף שצביעה זו מלכלכת ואינה מייפה כיוון שהיא נעשית על בד שרגילים לצובעו, הרי היא אסורה מדברי סופרים, ובפרט בבגד צבעוני שאינו מתקלקל בכך. ויש שהקלו בעת הצורך לנגב ידיים מלוכלכות במגבת, כיוון שכיום מלאכת צביעת הבגדים היא מקצועית, ונעשית באופן שאין צורך לחדש את צבעו של הבגד מזמן לזמן, ואדרבה צבעי הפירות או הדם רק מלכלכים את הבגד, ועל כן כיום אין בכך חשש של צובע בשבת. ובתחבושת או ממחטות נייר שאין רגילים לצובען כלל, מותר לכתחילה לנקות בהן דם או שאר צבעים.