הלכה יומית

דנו הפוסקים האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות נחשבת כצרכי האדם שהותרו, או שיש בה משום איסור צער בעלי חיים. וכתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל-חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל-חי ללא תועלת, ויש בזה משום אכזריות; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", ומקדימת מאכל הבהמה למאכל האדם בפסוק – דרשו חכמים "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו", אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם גמליך אשקה", ויש שהתירו אף אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן, מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו.

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי ש"אין מזונותיו עליך" אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' . . שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. כתבו הפוסקים שהשליש במשנה פירושו לימוד הלכות פסוקות, וכן כתבו שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת לימוד התורה בלימוד "הלכות-פסוקות ותלמוד", על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות. ואמרו חכמים "מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה.

כותב אדמו"ר הזקן שעל האדם להיות בקי בכל הלכות קיום המצוות, וכן בהלכות המזהירות מאיסורים, טעם הדבר הוא מפני שלא תמיד מצוי מורה ההוראה נגיש, שניתן לשאול אותו כיצד לנהוג, ובהעדר הלימוד בקלות יוכל לעבור על איסורים ח"ו, כגון בהלכות שבת המרובות. שנית, יתכן ויהיו דברים שכלל לא יעלה בדעתו שקיימת בעיה כלשהי בתחום זה, ולכן על כל אדם מוטל לרכוש ידע כללי בהלכות הצריכות הלכה-למעשה, ולו בכדי שידע להפנות את השאלה אל רב מורה-הוראה שיורהו כיצד לנהוג.

על דברי תורה נאמר: "ושננתם" ודרשו חכמים: "שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם . . אלא אמור לו מיד", ואמרו חז"ל: "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ולכן יש לחזור תמיד על דברי התורה אותם למדים. ובלמוד הלכה למעשה יש להשקיע בשינון ובחזרה גם אם ריבוי החזרה גורם לו להתקדם בידיעותיו באיטיות, אלא שעליו להפיק את המרב לפחות, בהלכות מעשיות.

אודות זכויות העובדים והפועלים, נאמר במשנה שדין שכירת הפועלים מחייבת את בעל-הבית להתייחס אליהם בהתאם לנהוג במדינה. כך שבאם הנוהג המקובל הוא לאפשר הבאת ילד באופן חד-פעמי למקום-העבודה ללא שתפגע יכולתו של העובד לעבוד אין-מניעה בכך. ואף אם אוכל בחדר-האוכל של מקום-העבודה מספיק אישור המנהל הישיר על-כך, וזאת בתנאי שהדבר אינו מעמיס תקציבית על המעסיק. אולם שימוש ברכוש מקום-העבודה ללא רשות, אסור והעושה כן נקרא "שואל שלא-מדעת" שהוא כגזלן, ובמקרים מסוימים אף נקרא שולח יד, ומשום-כך כתבו הפוסקים שיש לעשות זאת רק בהסכמת הבעלים.

אודות קביעות יומית בלימוד ההלכה ידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ופעמים רבות מעורר הרבי על הנחיצות בין בנ"י בכלל, ותלמידי הישיבות בפרט, לקבוע משך זמן בכל יום, לפחות כמה דקות, ללמוד הלכות הצריכות למעשה, כמו דיני הפסק בתפלה, ברכות ק"ש, ברכת הנהנין וברכת המזון, שכן, השאלות שמתעוררות בענינים אלו הם מעשים שבכל יום. ועל כן יש לקבוע שיעורים ברבים בהלכות הנצרכות, ולעורר את הרבים להגיע ולהשתתף בשיעורים, וכן לקבוע עיתים ללמוד פרטי בספרים אשר לקטו בדורנו, ובהם מרוכזים עקרי הדינים השייכים למעשה.

חובת האב ללמד את בנו תורה חלה מעת שמתחיל לדבר, ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.

אף שמעיקר הדין מוטלת על האב חובת הלמוד עם בניו, רשאי לכתחילה לשכור לו 'מלמד' שילמדו או לשלחו ל'תלמוד תורה'. אלא שעל אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללמודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'.

כחלק מחובתו של האב לחנך את בניו ללימוד התורה – חייב האב לשלם על כל ההוצאות הכרוכות בלימוד בניו. וכיוון שזהו מחובתו של האב, לכן אינו רשאי לשלם עבור הוצאות אלו מכספי מעשרות. אך במידה והיה יכול לשלחו לחינוך במחיר מוזל ומעוניין לשלחו למקום טוב יותר אך הוצאותיו מרובות, וכן אם הבן מצליח בלימודיו ורוצה האב להעשיר את לימודו ע"י 'מלמד', או שכבר יודע הבן ללמוד מעצמו תושבע"פ (גיל ישיבה גדולה) – נטו הפוסקים להקל שישלם את ההפרש מכספי מעשרות, אך מי שאינו מחשב הוצאה זו מן המעשר או החומש שלו הרי זה זריז ונשכר, ולכן לא ראוי להקל בזה.

נאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד בעצמה. אלא שצריכות הנשים ללמוד עניינים השייכים אליהן ומחויבות בהן, ולכן מברכות אף הן את ברכת התורה קודם הלימוד. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים, ולימוד חסידות ההכרחיים אף לנשים, צריכות הבנות ללמוד תורה בבתי הספר, ובייחוד נוגע הדבר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בתורה, ואף עוקבת אחר לימודיהם בת"ת, על כן צריכות הן לרכוש ידיעה כללית בתושבע"פ משנה וגמרא.