הלכה יומית

תפלת התשלומין נתקנה למי ששגג או נאנס ולא התפלל, ודנו הפוסקים מהו הגדר של אנוס או שוגג, ולמעשה נפסק שכל מי שלא היה מזיד גמור ודחה תפלתו, אם משום עיסוקים שונים ואם משום עצלות והתמהמהות, כל עוד היה בדעתו להתפלל אלא שעבר הזמן לבסוף, אף שלא נהג כראוי בכך שדחה את תפלתו, יכול להשלימה. אולם מי שהזיד ולא התפלל בשאט נפש אין לו תשלומין, ואף על פי כן רשאי להתפלל תפלת נדבה, ואף שתפלתו רשות ואין לו שכר תפלת מצווה, יש לו שכר תפלת תחנונים ובקשת רחמים.

ככלל, המתפלל שתי תפלות הסמוכות זו לזו כגון המתפלל מוסף מיד לאחר שחרית, עליו להפסיק ביניהם לפחות כשיעור ההליכה של ארבע אמות, בכדי שתתיישב דעתו לערוך תחנתו כראוי אף בתפלה השנייה. וכן הוא הדין למי שמשלים תפלתו ועליו להתפלל שתי תפלות סמוכות זו לזו, האחת של חובת השעה, והשנית היא עבור התשלומין, עליו להקפיד להפסיק בין שתי התפילות, ולמעשה נספק להלכה שבזמן הפסקה זו יש לומר "אשרי" (שאחר 'נפילת אפיים') בשחרית, ובמנחה או בערבית יאמר 'אשרי' כקורא בתורה ולא כחובה, וזאת בכדי שיתפלל מתוך דברי תנחומין של תורה גם בתפלת התשלומין, ואם מתפלל בציבור ימתין עד אחר אמירת הקדישים.

טעה ולא התפלל מנחה ביום שישי, מתפלל פעמיים ערבית של שבת, וכן השוכח מנחה בערב ראש-חודש, מתפלל ערבית שתיים ובשתיהן יאמר "יעלה ויבוא". שכח מנחה של שבת, מתפלל פעמיים ערבית במוצאי-שבת, ויאמר "אתה חוננתנו" בראשונה ולא בשנייה. מי ששכח שחרית בשבת, מתפלל פעמיים מנחה, אף שכבר התפלל תפילת מוסף, כיוון ש"מוסף" אינו חלק מסדר התמידים, ואינו מפסיק ביניהם. תפילת מוסף, בדיעבד ניתן להתפלל כל היום, אפילו אחרי מנחה, אך אם לא התפלל במשך היום, אין לה תשלומין.

יש לזכור כי התפלה הראשונה שמתפלל הינה התפלה המחויבת, כגון שכח ערבית, בבוקר מתפלל את תפלת שמונה עשרה פעמיים, כשהראשונה הינה לשם חובת שחרית ואילו השנייה היא בתורת תשלומין. ונחלקו הפוסקים אודות מי שסבר שתפלתו הראשונה היא לתשלומין והתפלה השנייה היא של זמנה, האם יחזור שוב התפלה והיו שאמרו שאינו חוזר, ולמעשה הכריע אדמו"ר הזקן שעליו לחזור ולהתפלל, אך לחוש לדעתם יחדש דבר בתפלתו.

תפלת התשלומין נתקנה רק כהשלמה לתפלת העמידה, משום שתפלה היא בקשת רחמים, והלוואי שיתפלל האדם כל היום. אולם לגבי יתר קטעי התפלה כגון פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לא תקנו תשלומין; ומי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, לא ישלימה

נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו". בין הגורמים המרכזיים לקביעת החפץ כ"אבידה", הוא מיקומו; כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה; שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתו על-מנת להכריז עליו אסור. ואף אם נטלו, יחזיר מיד למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא בתוך-כך הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים.

חפץ שנמצא במקום שאינו משתמר כל כך, יש להכריז עליו ולהחזירו על-פי הסימן שבו לבעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו, כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו ישוב וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, אם יש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן, יתייעץ על-כך עם רב וינהג כהוראתו.

על מצוות השבת-אבידה נאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך . . לא תוכל להתעלם", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ויכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על-כך שכר או שעות עבודה, אלא אם-כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, אבדת ממונו קודמת לכל, ולכן מעיקר-הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדה"ז שבמקרה שאין הפסד גדול כל כך יש לעשות לפנים משורת-הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות-חסדים.

גיל החינוך למצוות הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות אך אסור להוריו לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לתת לו מאכל זה. אבל לגבי איסור האכילה קודם הקידוש אין מקפידים עם הילד אלא נותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

אף שחיוב הצלת ממון חברו הוא רק כשלא יפסיד את ממונו או שעות עבודה בעקבות כך. שונה הדבר כאשר מדובר בנזק בריאותי, שכן במקרה זה חייב בכל מצב להצילו או לשכור אנשי מקצוע שיכולים להצילו, ויכול אמנם לבקש אחר-כך מחברו את ההוצאות הכספיות הכרוכים בהצלתו, אולם גם אם ברור לו שאין לחברו לשלם לו על-כך חייב להצילו, ואם נמנע מלהציל את חברו עובר על "לא תעמוד על דם רעך". אולם כשחברו נמצא במקום סכנה והצלתו כרוכה אפילו בספק סיכון, יש לוודא תחלה שלא יסתכן המציל בעצמו מפעולה זו.

נאמר: "זכור את יום השבת'", וביארו הפוסקים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר התפלה הנו מדרבנן. ולכן היו שכתבו שאשה שלא התפללה בליל שבת נותר חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, רמת חיובו היא מדרבן, ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה נהוג שאין חוששים לכך ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.

מי שגילה שלקח בטעות את בגד חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על-פי בית דין. ויש שכתבו שבחפצים שאין מקפידים עליהם האנשים, אם הוחלפו בטעות, יכול כל אחד להשתמש בשל חברו לבינתיים, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.