הלכה יומית

על אף ההכנות הנדרשות להסיר את הטרדות קודם התפלה, התייחסו הפוסקים לעובדה שלעיתים מזדמנים דברים שאינם מתוכננים המטרידים את האדם ונדרש לטפל בהם בעודו בתפלתו בכדי ליישב את דעתו. כך למשל, ספר קודש שנפל על הרצפה בעת תפלת שמונה עשרה ומפריע הדבר למתפלל להתרכז בתפילתו, מותר להרימו אף באמצע התפלה, אך לא באמצע הברכה, אלא יסיימה וירים את הספר לפני שיתחיל את הברכה הבאה. וכתבו הפוסקים, שאם תינוק בוכה באמצע התפלה ומפריע לציבור, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו בלי לדבר, ואם הדבר אינו מועיל, עליו אף לצאת עמו מבית הכנסת עד שיירגע.

זבובים או מעופפים אחרים שעלו על האדם בעת תפלתו, לא יזרקם מעליו בידו מפני שיתכן שיתלכלכו ידיו מהם ויצטרך ליטול את ידיו; אלא ינער את בגדו או ינשוף בפיו או ישתמש בנייר וכדומה להסירם, בכדי שלא יטריד את כוונתו בתפלה.

נאמר: "כתוב לך את הדברים האלה " ודרשו חכמים: "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה". בטעם האיסור יש שביארו שהוא מתוך החשש שמא ישנה מלשון הכתוב כאשר אינו קורא מתוך הכתב. ויש שכתבו שהוא משום שבתורה שבכתב ישנם דברים שניתן לראותם רק מתוך הכתב וכמו אותיות רבתי שבספר-התורה והאותיות הזעירות וכן אותיות יתירות או חסרות, שלכולם משמעות עמוקה ותלויים בהם תלי תלים של הלכות, וכשאומר את הפסוקים בעל-פה לא יורגשו אותיות אלו ונמצא מחסר מן התורה חלילה. ולכן יש להיזהר שלא לומר בעל-פה פסוק מתורה שבכתב, וכך מצינו שנוהג הרבי שמקפיד שלא לומר את הפסוק בשלמותו בעל-פה או שמשנה מעט את לשון הפסוק.

על אף איסור אמירת תורה שבכתב בעל-פה, כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל כגון פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת-הים וקריאת-שמע מותר לאומרם בעל-פה. אולם דברים שאינם שגורים בפי כל אדם, אסור לאומרם בעל-פה גם אם הם שגורים בפיו. אך אדם שהוא כבד ראיה ל"ע או הנמצא במקום חשוך ואינו יכול לקרוא מתוך הכתב, רשאי לומר פסוקים בעל-פה, בכדי שלא יתבטל מדברי-תורה ותפלה.

נוהגים לומר בתום תפלת שמונה-עשרה, קודם "יהיו-לרצון" השני, פסוק המתחיל באות מתחלת שמו ומסיים באות מסוף שמו, ומי שיש לו כמה שמות יאמר על כל שם פסוק אחר, וכמה סגולות קשורות במנהג זה להינצל ביום הדין, ואף נשים נוהגות בכך, ומצינו שהורה הרבי לכמה אודות מנהג זה תוך הכוונה לפסוק אותו עליהם לומר בהתאם לשמם. כמו כן כותב הרבי שחסידים נוהגים אף לומר את הפסוקים השייכים לשמותיו הק' של הרבי. באמירת פסוקים אלו יש מן הפוסקים שהעיר שאם פסוקים אלו אינם שגורים בפי-הכל עדיף שלא לאמרם בעל-פה מפני שהם בכלל "דברים-שבכתב", אלא שלמעשה המנהג להקל בזה וכמה טעמים נאמרו על-כך.

יש שהתירו לומר תהלים בעל-פה כיוון שמטרתם לעורר רחמים ולכן דינם כתפלה השגורה בפי-כל ומותר לאומרם בעל-פה. אלא שלמעשה יש לחלק בין פרקי התהילים שבפועל שגורים בפי-הכל ואמנם נחשבים כתפלה, לבין חלקו הגדול של ספר התהילים שאינו שגור בפי-כל, ולכן למעשה יש להחמיר ולומר תהילים מתוך הספר, ורק פרקים השגורים כמזמור כ' וכדומה ניתן לומר אף בעל-פה, וכשאין תחת ידו תהלים יכול לומר אף את יתר הפרקים בעל-פה.

נהוג בתלמודי תורה וכדומה לשנן עם התלמידים בעל-פה את הפסוקים הנלמדים, כמו-כן כותב אדה"ז שיש להשתדל לחקוק במח הזכרון את חמשת חומשי-התורה, וכתבו הפוסקים ליישב הנהגה זו שאין בה משום האיסור של "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה", ובארו מכמה טעמים להתיר את הדבר. ולגבי שירת האזינו מציין הרבי שישנו מנהג ללומדה ולשננה בעל-פה ולאמרה מזמן-לזמן, ויש לכך רמז מן הנאמר עליה: "שימה בפיהם", ששירה זו צריכה להיות שגורה בפי-כל אדם.

יש אומרים שהאיסור לומר דברים שבכתב בעל-פה נאמר רק במצב שמוציא אחרים ידי-חובתם, אלא שלמעשה פוסק אדה"ז שיש להיזהר בכל-מצב מלומר דברים שבכתב בעל-פה, וכתבו הפוסקים שכיוון שיש-האומרים שהאיסור נאמר מעיקרו בהוצאת אחרים, לכן יש להיזהר בזה בייחוד כשמוציא אחרים ידי-חובה כגון בקריאת-התורה או הפטרה, שיקפיד לקרוא כל מילה ומילה מתוך הכתב דווקא, וכן הש"ץ כשאומר "אני ה' אלוקיכם אמת" שמוציא בזה את השומעים, ויש אומרים שאף כאשר אומר "ויכולו" בקידוש ומוציא אחרים יזהר לאמרו מתוך הכתב דווקא.

מלאכה שהיא לצורך השבת, כגון, לתפור בגדים לצורך שבת – מותר לעשותה כל היום, כיון שאסרו לעשות בערב שבת רק מלאכה שאינה לצורך השבת. אלא שאם עושה את המלאכה לחברו – צריך שיעשה את המלאכה בחינם. שכן, כאשר נוטל האומן את שכרו מחברו הרי זה כאילו נעשית המלאכה בעבור השכר שיקבל, ואין הדבר נחשב כמלאכה הנעשית לצורך השבת.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת-השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הפוסקים עד כמה צריך להיות מקום הקידוש בסמיכות למקום הסעודה, והיו שהחמירו שלא לקדש שלא במקום הסעודה אפילו באותו החדר, ולכן לכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש, ואם צריך לסעוד במקום אחר עליו לכוון על כך בעת הקידוש.

מי שכבר התפלל תפלת שחרית, ונזכר שלא ברך ברכות התורה קודם התפלה לא ישלימם לאחר התפלה, שכן יצא ידי-חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם", כיוון שתוכנה הוא מעין ברכת התורה "ותן בלבנו ללמוד וללמד", ולכן, מי שלא ברך ברכת התורה קודם התפלה, ראוי שילמד מעט תורה מיד לאחר תפלת העמידה, כדי לסמוך את הלימוד לברכה על התורה.

אודות מקום הדלקת נרות החנוכה נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אלא שלמעשה מצינו מדורי דורות שהיו שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ובדורנו המנהג הוא שלא להדליק בחלון אלא להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום; ויש שכתבו שניתן שכל בני הבית ידליקו במקום אחד כיוון שכל אחד מדליק במנורה נפרדת ישנו היכר למספר הנרות לכל אחד.