הלכה יומית

מעבר לאיסור השחתת וביזוי המאכל, אף אסור לעשות בו שימוש שיאסור את המאכל מסיבה סגולית, ולכן אסור לנגוע במאכלים ומשקים לפני נטילת הידיים הראשונה של הבוקר. וכן אין לישון על מיטה שיש תחתיה מאכלים, כמו כן אין לקלף שום ובצל וביצה כאשר יודע שיעבור עליהם הלילה ותהייה מניעה לאכלם, וכדומה. ולגבי הכנסת דברי מאכל לבית המרחץ או לבית הכסא כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין בזה איסור שהרי המאכל אינו נאסר בכך, אלא שלכתחילה ראוי להימנע מכך, ובעת הצורך יש לעטפם תחלה.

אסור לשבת על תיק או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך. כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל דברים שאין חשש שימאסו בנפילתם כגון שקדים ודברים העטופים מותר לחלקם על ידי מסירתם בזריקה, וכפי שנהגו ישראל לזרוק סוכריות באירועים שונים. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, מפאת חשיבותו.

מן הפסוק: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו", למדו חכמים שבטרם שפתח משה בדברי השירה: "אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן". ועוד אמרו חכמים שלא חרבה הארץ אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שבכך שלא ברכו על התורה הראו אנשי אותו הדור שאינה חשובה בעיניהם אף שעסקו רבות בתורה, ומשום כך לא הגינה עליהם זכות הלימוד מפני גזירת החורבן. ועל כן יש לברך את ברכת התורה ולשמוח בה יותר מכל ההנאות שבעולם, ואסור ללמוד תורה קודם ברכות התורה. ואף נשים חייבות בברכת התורה, שכן אף הן מחויבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות.

גם כאשר אין בזריקת שיירי מאכל איסור בל-תשחית, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולים משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם. אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. אך כאשר נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, אין איסור לאבדם אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות, לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים.

את ברכת התורה יש לברך לפני כל סוג של לימוד מחלקי התורה בין אם מתכוון ללמוד רק מקרא או רק משנה וכדומה, עליו לברך בתחילת היום את ברכת התורה, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, כולם נאמרו למשה מסיני. יש הפוסקים שקודם כתיבת תורה יש לברך ברכת התורה, אלא שלמעשה פוסק אדה"ז שאין לברך ברכת התורה רק אם כותב מבלי להוציא בפיו.

נאמר בגמרא: "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה". ודנו הפוסקים האם אמנם נתינת מאכל לבהמה יש בו משום "בל-תשחית", ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר את הדבר בכמה אופנים. ראשית אם המאכל חיוני עבור הבהמה ודאי ניתן להאכילה ממנו, יתר על כן אפילו באם ישנה אפשרות להשיג מאכל לבעלי חיים אך הדבר כרוך בטרחה, מותר להאכילה מאכל אדם, ובפרט אם בעל חי זה שייך לבעל הבית ומזונותיו עליו. וכאשר המאכל נותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

השיכור יכול לברך ואפילו ברמת שכרות כזו שאינה מאפשרת דבור בפני המלך, ולכתחילה יברך לפני שמשתכר. אולם שיכור כלוט, שאינו יודע כלל מה קורה עמו, פטור מכל המצוות, ואינו מברך. בעת הברכה יש להקפיד על כיסוי וחציצה בפני הערווה כבתפילה, וחסידים מקפידים שהראש יהיה מכוסה בשני כיסויים (בפרט בברכת המזון). כמו כן, מי שנגע בידיו בלכלוך או במקומות המכוסים שבגופו, צריך לכתחילה לשטוף את ידיו במים לפני הברכה. ואם אין לו מים, וכן מצד הדין יכול לשפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר שינקה אותן, ואח"כ יברך, אך סתם ידיים נקיות, אינן צריכות שטיפה לפני אמירת ברכה ורק קודם תפלה ישנו חיוב רחיצת הידיים תמיד.

כדין כל הדברים שבקדושה כך גם לגבי אמירת ברכה שאין לברך במקום שיש בו צואה ושאר דברים שריחם רע כמותה. והאיסור הוא בתוך ארבע אמותיה או במקום שרואים אותה. ואם ריחה מתפשט, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה ריחה. ובדיעבד, אם בירך ולא נזהר בזה, למרות שעשה איסור, לא יחזור לברך בשונה מתפלה וקריאת שמע שעליו לחזור.

אמרו חכמים שנברא האור במוצאי-שבת הראשון לבריאה, כאשר נטל אדם הראשון שתי אבנים והקיש זו בזו ויצא מהן אש, ולזכר כך תקנו חכמים שיברכו במוצאי שבת על בריאת האש. טעם הדבר שרק על האש תקנו שיברכו עליה בעת בריאתה הוא משום שאף אנו חווים את בריאת האש בכל מוצאי שבת, שכן נאסר האור בשבת והותר במוצאי-שבת והרי זה כאילו נברא עתה מחדש, ולכן מברכים עליו בשעת בריאתו.

בשונה מברכת ההבדלה – ברכת האש לא ניתנת להשלמה במועד אחר, כיוון שעת יצירתו של האש הוא במוצאי שבת. ואף מי שאין לו כוס להבדיל (או בזמן שאין מבדילים כליל תשעה באב) – צריך לברך על האש מיד בראייתה. אבל אם אין לו אש, אין צריך לחזר אחריה, כדרך שצריך לחזר אחר שאר המצוות, מפני שברכה זו נתקנה רק לזכר בריאת האש. יש אומרים שעל ברכת הנר ברבים לא יברך כל אחד מהנוכחים בעצמו, אלא יברך אחד מהם ויוציא את כולם ידי חובתם, משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו. ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה.

נר שהודלק בשבת אפילו הדליקו גוי לצורך עצמו אין מברכים עליו, אלא אם כן הודלק לצורך חולה יהודי. אך נר שהיה דולק מערב שבת עד מוצאי שבת, מברכים עליו במוצאי-שבת, בתנאי שהודלקה בשביל להאיר בלבד, לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, או נרות נשמה שלא נועדו להאיר. ונהוג לכבות את הנר מן היין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, וזאת בכדי שיהיה נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצווה.

בנוסח הברכה על האש אומרים: "בורא מאורי האש", לשון המבטא ריבוי מאורות, ועל כן מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה. ונוהגים להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ושני נרות המקורבים זה לזה עד שהשלהבות מתחברות – נחשבים כאבוקה, שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה וחברם לנר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מודבקים יחדיו, כיוון שהנם כגוף אחד. ואף כשמברך על נר אחד יברך "בורא מאורי האש", כיוון שהאש מורכבת מכמה גוונים.