הלכה יומית

זמן "תוספת-שבת" אין לו שיעור, ומקיים מצווה זו ע"י שמקבל את השבת זמן מה קודם שקיעת החמה ובכך מוסיף הוא מחול על הקודש. תוספת זו חייבת להיות קודם השקיעה, כיוון שלאחר שקיעה עשיית מלאכה אסורה גם ללא קבלת השבת כיוון שזמן זה הוא ספק לילה. וכתבו הפוסקים בדעת אדה"ז שהזמן המינימלי למצוות קבלת שבת, הוא ארבע דקות קודם השקיעה, ויש הסוברים שהזמן המינימלי הוא כ2 דקות. הזמן המוקדם ביותר לקבלת "תוספת-שבת" הוא מפלג המנחה שהוא שעה ורבע זמניות קודם השקיעה.

משעת קבלת "תוספת-שבת" אסור לעשות מלאכה, ורק דברים שהתירו לעשות בבין השמשות הותרו לאחר קבלת "תוספת-שבת" (אם עדיין לא התפלל ערבית). ולמשל בשעת הדחק התירו להפריש חלה בארץ ישראל כשלא הופרשה קודם לכן (כאשר אין לו חלות אחרות), וכן התירו לומר לגוי לעשות מלאכות מסוימות אף שבשבת אסור לומר לגוי לעשות מלאכה, בזמן "תוספת-שבת" (גם אם התפלל כבר ערבית) התירו באופנים מסוימים, כגון לומר לו להדליק נר של יארציי"ט. מי שענה "ברכו" או התפלל ערבית של ליל שבת, גם אם זה היה לפני השקיעה נחשב שקיבל עליו את השבת, ואסור בכל איסורי שבת.

מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה, ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שבקבלת "תוספת-שבת" קודם זמנה קיבל על עצמו רק איסורים התלויים ונעשים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו ולכן מותר שאחר יעשה עבורו את המלאכה.

נחלקו הפוסקים האם ניתן להתפלל תפלת מנחה של ערב שבת לאחר קבלת "תוספת-שבת". ולמעשה כתבו פוסקים רבים שמי שקיבל על עצמו "תוספת-שבת" עדיין יכול להתפלל מנחה של חול, כיוון שהמניעה להתפלל תפלת חול לאחר קבלת השבת נאמרה רק למי שמקבל שבת עם הציבור בעניית ברכו (או האשה בהדלקת נרות) ולא על היחיד. לפיכך כתבו הפוסקים, שמי שעוד לא התפלל מנחה וזמן השקיעה קרב, מוטב שיקבל עליו "תוספת-שבת" תחלה ואח"כ יתפלל מנחה של חול. יצויין כי מי שימלאו לו י"ג שנה בשבת, אף אם קיבל את השבת מוקדם, אינו נחשב עדיין כ"בר-מצווה", ואינו יכול לגשת כשליח ציבור עד הלילה ממש.

מי שכבר קיבל שבת ונזכר שצריך הוא לעשות עוד דברים שלא ניתן לעשותם בשבת, כתבו הפוסקים לעניין מצווה שניתן לקיימה כגון מי שקיבל שבת בערב שבת חול המועד סוכות, ולא היה ברשותו לולב, ולאחר שקיבל שבת (אך קודם השקיעה) הזדמן לו לולב, ייטול את הלולב אך ללא ברכה, וכן הוא הדין ביתר המצוות. ויש שכתבו שאף לעניין יתר המלאכות שנזכר שלא עשה וכבר קיבל את השבת, יכול לחזור בו מקבלת השבת כשם שניתן להתיר כל נדר, ע"י שלשה שיתירו לו כדין. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להימנע מכך, שיכול לבקש מיהודי אחר שעוד לא קיבל שבת שיעשה עבורו את המלאכה.

נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

כתבו הפוסקים שבקופת צדקה המוצבת בבית, אם היא שייכת למוסד כלשהו וישנו אדם הממונה על איסוף קופות הצדקה מן התורמים, אין עוברים משום "בל-תאחר" כל עוד לא בא האחראי; אולם בקופת צדקה שאינה מיועדת למטרה מסוימת וכשמצטבר שם סכום כסף, נותן ממנה למטרות צדקה מזדמנות, או שייחד את הקופה למטרה מסוימת ביזמתו, ראוי שיאמר שאינו מתכוין להקדיש את המעות לצדקה עד שיבואו לידי המקבל.

סכום כסף שהתכוון לתתו לצדקה ואין לפניו נזקקים התובעים צדקה בעת ההתחייבות, אין חיוב לחפש אחר עניים ולתת להם, ואפילו אם ישנה מטרת צדקה כלשהי אינו מחויב לתת עבורה את כל הסכום שהתחייב, אלא יכול לתת חלקו ולהשהות את המשך תרומתו להזדמנות אחרת, לטובת מוסדות צדקה נוספים. אבל אם אין לו כוונה לשמור את הכסף בעבור מגביות עתידיות, אינו יכול לעכב את הצדקה ברשותו סתם אלא עליו לתתם לנזקקים הפונים אליו.

איסור בל תאחר הוא לא רק בנדרי צדקה לעניים, אלא בכל מטרות צדקה, כגון הנודר לבית הכנסת או לשאר מוסדות, ויש לשלמו מיד. ועל כן נפסק להלכה שיש להזהר שלא להשתמש בלשון של נדר, גם כשמעוניין להתחייב לצדקה כגון בימים הנוראים. ואפילו אם נותן סכום קבוע לצדקה בכל יום, טוב שיאמר "בלי-נדר", ומובן שאמירה זו אינה פוטרת מחיוב, שכן ההלכה היא שאפילו המחליט במחשבתו לעשות טובה לחברו ויכול לעשותה עליו לקיים החלטתו.

דנו הפוסקים אודות אמירת "מי שברך" בבית-הכנסת ע"י הגבאי בעת עליה לתורה, ואמר שיתן העולה סך מסוים לצדקה, האם חל עליו חיוב נדר. ולמעשה כתבו הפוסקים, שאם אמר הגבאי "בעבור שנדר כך וכך", לא חל עליו הנדר כי אין נדר חל בלשון עבר (וכך הוא הנוסח ב'מי שברך' לחולה וכדומה). ואם אמר "בעבור שיתן", ואמר העולה בעצמו את הסכום, או שאמר הגבאי את הסכום אך העולה הנהן או ענה אמן לבסוף, כיוון שביטא את הסכמתו חל עליו הנדר.

בערב יום-הכיפורים נוהגים לקחת תרנגול לבן ולשחטו באשמורת-הבוקר, כמספר הנפשות שבבית, זכר לזכר ונקבה לנקבה, ולמעוברת שלושה: אחת בשבילה, וזכר ונקבה בשביל ספק הוולד. סדר הכפרות הוא: אומרים "בני-אדם" עד "מצאתי כופר" פעם אחת, ואחר-כך אומרים פעם אחת "זה חליפתי" עד "ולשלום", ובאמירת "זה חליפתי…" מסבבים שלוש פעמים את הכפרה מעל הראש, ושבים ואומרים "בני אדם…" ועושים כך שלוש פעמים. כך שבסך-הכול מסבבים תשע פעמים. ונהוג לפדות את התרנגול ולתת את שוויו לצדקה, והדבר עדיף מאשר לתת את התרנגול עצמו לעניים, בכדי לא לביישם.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.