הלכה יומית

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

ערב יום-הכיפורים נחשב כיום-טוב, ומסיבה זו אין אומרים בו תחנון ואבינו-מלכנו. כמו כן אין אומרים בו "מזמור-לתודה", משום שמזמור זה מכוון כנגד קרבן התודה שהיה קרב בבית-המקדש, וכיוון שבערב יום-הכיפורים לא היו מקריבים אותו, לכן אין אומרים מזמור זה בערב יום-הכיפורים. לאחר תפלת שחרית נהוג לבקש לעקאח (עוגת דבש) ואף לאכול ממנו, שאם חלילה נגזר על האדם להזדקק במשך השנה לידי מתנת בשר-ודם, יפטר בכך שפשט את ידו לקבל את הלעקאח. ונהוג בערב יום-הכיפורים להרבות בנתינת הצדקה ובייחוד קודם תפלת המנחה.

נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", והזהירו חכמים בחובת זכירת התורה ואיסור שכחתה, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור. ולדעת אדמו"ר הזקן האיסור הוא לא רק מחמת שיכול להיכשל, אלא בעצם השכחה, מסיבה זו גם כעת, שנכתבה תורה שבעל פה, וניתן לעיין ולהיזכר במה ששכח, "אין זה מועיל כלום", כי הלאו הוא בעצם השכחה.

על יום-הכיפורים נאמר: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש". ודרשו חז"ל שכוונת התורה היא "שתאכלו ותשתו בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי", בערב יום-הכיפורים טובלים את פרוסת "המוציא" בדבש. ונהוג להזמין עניים הגונים לסעודות ערב יום-הכיפורים ובפרט לסעודה המפסקת. ומצווה לאכול דגים בסעודת הבוקר, ואין אוכלים דברים המחממים את הגוף כגון ביצים ושום, וחלב וחמאה ניתן לאכול רק בסעודת הבוקר. ובכל היום כולו אין אוכלים דברים הקשים לעיכול כגון בשר בהמה, אלא דברים הקלים כגון עופות; ונוהגים לאכול "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר).

על דברי תורה נאמר: "ושננתם" ודרשו חכמים: "שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם . . אלא אמור לו מיד", ואמרו חז"ל: "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ולכן יש לחזור תמיד על דברי התורה אותם למדים. ובלמוד הלכה למעשה יש להשקיע בשינון ובחזרה גם אם ריבוי החזרה גורם לו להתקדם בידיעותיו באיטיות, אלא שעליו להפיק את המרב לפחות, בהלכות מעשיות.

מותר לחתוך פירות וירקות בשבת בכדי לעשות סלט על גבי קרש חיתוך ולהעבירם לקערה, ואף שהחיתוך גורם שיזובו משקים מהפרי, אין בזה איסור כשמשליכם לאיבוד, כי אין כוונה להפרידם מהפרי ומשליכם לאיבוד. ואם לאחר סיום אכילת סלט הפירות או האשכולית יישאר מעט מיץ בתחתית הקערה – מותר לשתותו. אולם אם כוונתו בחיתוך הפירות שיצטבר מהם משקה ולשתותו אסור לשתותו, וכן אסור לחתוך על גבי הקערה שיזובו לתוכה המשקים וכן אין ללחוץ על הפרי בחזקה שיזובו ממנו הרבה משקים. בזיתים וענבים אסור להשתמש גם במשקה היוצא מהם מעצמו ואף אם התערב אחר כך במשקה המותר בשתייה נאסר הכל; אך אם אינו חותך את הענבים בנפרד על גבי קרש חיתוך וכדומה, אלא חותכם ישירות לתוך סלט פירות – כך שמיד כשיוצאים המשקים מן הענב הם מתערבים במיצי הפירות, מותר לשתות את המיץ שהצטבר בתחתית הקערה.

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, מאוחר יותר התקבל המנהג להתחיל לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש-השנה, ולמנהגנו אומרים סליחות רק בימים אלו ולא בעשרת ימי תשובה. כמה טעמים נאמרו על ההקפדה על ארבעה ימי סליחות, ומהם: כשם שאת הקרבנות מכינים ארבעה ימים לפני הקרבתם, כך נדרשים לכל-הפחות ארבעה ימי הכנה לראש-השנה בו האדם מקריב עצמו לה'. מסיבה זו כשראש-השנה חל ביום חמישי או בשבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי השבת הסמוכה לראש-השנה. אולם אם חל ראש-השנה ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי-שבת שלפני-כן.

בכדי שלא ייווצר בלבול בחשבון ארבעת ימי-הסליחות, קבעו שלעולם יום הראשון של סליחות יהיה ביום ראשון בשבוע. אלא שכיוון שבסליחות ליום הראשון נאמר "במוצאי מנוחה", אומרים אותם במוצאי-שבת אך רק לאחר חצות-הלילה מפני שאין אומרים סליחות וי"ג-מדות קודם חצות הלילה; הטעם הפנימי להתחלת הסליחות במוצאי-שבת הוא, בכדי להתחיל להתחנן בסליחות מתוך שמחה ועונג קדושת השבת, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה, וכן בזכות המנוחה מכל הענינים הבלתי רצויים הקיימת בשבת נמשכת הנתינת כח לסליחות; ונהגו חסידים לערוך התוועדות קודם הסליחות. הרבי מורה לקשר את קו התפלה של הסליחות עם קו הצדקה, וכן עם התורה בהלכה פסוקה, ולפני אמירת הסליחות יש ללמוד המאמר "לך ה' הצדקה" של אדמו"ר הזקן.

בעת אמירת הסליחות על שליח-הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג-מדות הרחמים "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-צבור"; ולכן גם כשהש"ץ אינו נשוי עליו להתעטף בטלית. וכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; וביתר הימים שהסליחות נאמרות ביום, שליח-הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות-השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

על י"ג-מדות הרחמים נאמר "ויעבור ה' .. ויקרא", ודרשו חכמים: "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומכך למדו שי"ג-מדות נאמרים בציבור. ומי שהתחיל "א-ל מלך" עם הציבור ולא הספיק להגיע לי"ג-מדות עם הצבור מפני זריזותו של הש"ץ, יכול לאמרם כיוון שזה נחשב כאמירה בציבור, וכשאוחז בקטע אחר יעצור ויאמר י"ג-מדות עם הצבור, והאומר סליחות ביחיד מדלג על י"ג-מדות.

כאשר נמצאים בבית הכנסת חתן או אחד מבעלי הברית, אומרים סליחות על-אף נוכחותם; ואף בעלי השמחה עצמם אומרים את הסליחות עם הציבור, אלא שישנם דעות חלוקות האם אומרים את הווידוי שבנוסח הסליחות. ועל-כן יש המבקשים מבעלי השמחה שיצאו מבית-הכנסת קודם אמירת הווידוי ולחזור לאחריו, בכדי לאפשר לקהל לומר את הווידוי שבנוסח הסליחות, אולם בבית חיינו לא נוהגים כן.

מעיקר-הדין הרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. וכשספר-התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון בארון-הקודש או על בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת-פתיחת הארון, בסליחות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם-זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. ובפתיחת הארון בר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.