הלכה יומית

לגבי ברכת "שהחיינו" בהדלקת-נרות, בקידוש ובתקיעות יום-ב' של ראש-השנה התעורר ספק: יש שכתבו ששני הימים נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים "שהחיינו", או שמברכים אף ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בברכת-שהחיינו. ולכן נוהגות הנשים להדליק את הנרות סמוך לסעודה כאשר הפרי כבר על השלחן ולכיון עליו כבר בעת ההדלקה. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה אחרונה ואחר-כך מברכים ברכה אחרונה על הפרי. כמו כן בתקיעות ביום השני (כאשר ר"ה חל בחול וברך שהחיינו היום א') בעל התוקע לובש בגד חדש; אלא שאם אין פרי או בגד חדש, גם יש לברך "שהחיינו" כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני.

מותר לסחוט פרי לתוך רטבים סמיכים, גבינות ודייסות סמיכות, ובתנאי שאינם דלילים ולא ניתן לבולעם ללא הלשון כיוון שהם בגדר מאכל ואם הם נבלעות בשתיה ללא הלשון הרי הם כנוזל ואסור לסחוט לתוכן. ולכן מותר בשבת לסחוט לימון לתוך טחינה סמיכה בכדי להוסיף בה טעם, שכן במקרה זה מוגדר הדבר כתיקון מאכל. אך במיני יוגורט ודומיהם כשהם מימיים, אין לסחוט לתוכם פירות משום שנחשבים הם כמשקה.

אף שמותר לסחוט בשבת פרי לתוך האוכל, עם זאת את הסחיטה יש לבצע באופן ידני ולא בכלי המיועד לסחיטה. סחיטת הפירות לאוכל צריכה להיות ישירות לתוך המאכל, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך כלי ריק ואחר כך להעבירו למאכל, וכן ראוי שלא לסחוט לגמרי אלא לשייר מעט נוזל בפרי.

איסור סחיטת הפירות הוא גם כאשר הם מבושלים או כבושים, ואם סוחט את כל בשר הפרי מתוך חלקו החיצון – מותר. אך אין לסחוט לתוך כלי כשכוונתו ליהנות מהמים, אא"כ אינו צריך כלל למימיהם שאז מותר לסחוט לתוך כלי. כמו כן, מאכלים מוכנים הספוגים בשמן או נוזלים שונים, מותר לסחטם כדי לשפר את טעמם על ידי הוצאת הנוזלים המיותרים שבהם. אבל אם הוא מעוניין במשקים היוצאים מהם, אסור לסחטם לכלי ריק, אלא לתוך מאכל בלבד.

מותר לחתוך פירות וירקות בשבת בכדי לעשות סלט על גבי קרש חיתוך ולהעבירם לקערה, ואף שהחיתוך גורם שיזובו משקים מהפרי, אין בזה איסור כשמשליכם לאיבוד, כי אין כוונה להפרידם מהפרי ומשליכם לאיבוד. ואם לאחר סיום אכילת סלט הפירות או האשכולית יישאר מעט מיץ בתחתית הקערה – מותר לשתותו. אולם אם כוונתו בחיתוך הפירות שיצטבר מהם משקה ולשתותו אסור לשתותו, וכן אסור לחתוך על גבי הקערה שיזובו לתוכה המשקים וכן אין ללחוץ על הפרי בחזקה שיזובו ממנו הרבה משקים. בזיתים וענבים אסור להשתמש גם במשקה היוצא מהם מעצמו ואף אם התערב אחר כך במשקה המותר בשתייה נאסר הכל; אך אם אינו חותך את הענבים בנפרד על גבי קרש חיתוך וכדומה, אלא חותכם ישירות לתוך סלט פירות – כך שמיד כשיוצאים המשקים מן הענב הם מתערבים במיצי הפירות, מותר לשתות את המיץ שהצטבר בתחתית הקערה.

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, מאוחר יותר התקבל המנהג להתחיל לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש-השנה, ולמנהגנו אומרים סליחות רק בימים אלו ולא בעשרת ימי תשובה. כמה טעמים נאמרו על ההקפדה על ארבעה ימי סליחות, ומהם: כשם שאת הקרבנות מכינים ארבעה ימים לפני הקרבתם, כך נדרשים לכל-הפחות ארבעה ימי הכנה לראש-השנה בו האדם מקריב עצמו לה'. מסיבה זו כשראש-השנה חל ביום חמישי או בשבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי השבת הסמוכה לראש-השנה. אולם אם חל ראש-השנה ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי-שבת שלפני-כן.

בכדי שלא ייווצר בלבול בחשבון ארבעת ימי-הסליחות, קבעו שלעולם יום הראשון של סליחות יהיה ביום ראשון בשבוע. אלא שכיוון שבסליחות ליום הראשון נאמר "במוצאי מנוחה", אומרים אותם במוצאי-שבת אך רק לאחר חצות-הלילה מפני שאין אומרים סליחות וי"ג-מדות קודם חצות הלילה; הטעם הפנימי להתחלת הסליחות במוצאי-שבת הוא, בכדי להתחיל להתחנן בסליחות מתוך שמחה ועונג קדושת השבת, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה, וכן בזכות המנוחה מכל הענינים הבלתי רצויים הקיימת בשבת נמשכת הנתינת כח לסליחות; ונהגו חסידים לערוך התוועדות קודם הסליחות. הרבי מורה לקשר את קו התפלה של הסליחות עם קו הצדקה, וכן עם התורה בהלכה פסוקה, ולפני אמירת הסליחות יש ללמוד המאמר "לך ה' הצדקה" של אדמו"ר הזקן.

בעת אמירת הסליחות על שליח-הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג-מדות הרחמים "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-צבור"; ולכן גם כשהש"ץ אינו נשוי עליו להתעטף בטלית. וכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; וביתר הימים שהסליחות נאמרות ביום, שליח-הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות-השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

על י"ג-מדות הרחמים נאמר "ויעבור ה' .. ויקרא", ודרשו חכמים: "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומכך למדו שי"ג-מדות נאמרים בציבור. ומי שהתחיל "א-ל מלך" עם הציבור ולא הספיק להגיע לי"ג-מדות עם הצבור מפני זריזותו של הש"ץ, יכול לאמרם כיוון שזה נחשב כאמירה בציבור, וכשאוחז בקטע אחר יעצור ויאמר י"ג-מדות עם הצבור, והאומר סליחות ביחיד מדלג על י"ג-מדות.

כאשר נמצאים בבית הכנסת חתן או אחד מבעלי הברית, אומרים סליחות על-אף נוכחותם; ואף בעלי השמחה עצמם אומרים את הסליחות עם הציבור, אלא שישנם דעות חלוקות האם אומרים את הווידוי שבנוסח הסליחות. ועל-כן יש המבקשים מבעלי השמחה שיצאו מבית-הכנסת קודם אמירת הווידוי ולחזור לאחריו, בכדי לאפשר לקהל לומר את הווידוי שבנוסח הסליחות, אולם בבית חיינו לא נוהגים כן.

מעיקר-הדין הרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. וכשספר-התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון בארון-הקודש או על בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת-פתיחת הארון, בסליחות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם-זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. ובפתיחת הארון בר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

נהגו רבותינו נשיאינו להאריך ביותר בתפלת ערבית של ליל א' דראש-השנה, ואומר הרבי שמעין זה צריך להיות אצל החסידים. בתום תפלת העמידה של ליל ראש-השנה, אומרים מזמור "לה' הארץ ומלואה" כשארון-הקודש סגור, ואמרו רבותינו נשיאינו שבין הדברים המהווים "כלי" להשפעות הגשמיות על כל השנה, הוא מזמור זה הנאמר בכוונה עצומה. לאחר תפילת ערבית של ליל א' דראש-השנה, מברכים איש את רעהו בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאחר חצות היום השני אין לאחל בלשון זה מפני שבשלב זה כבר מסתיימת הכתיבה של ראש-השנה.