הלכה יומית

בכדי שלא ייווצר בלבול בחשבון ארבעת ימי-הסליחות, קבעו שלעולם יום הראשון של סליחות יהיה ביום ראשון בשבוע. אלא שכיוון שבסליחות ליום הראשון נאמר "במוצאי מנוחה", אומרים אותם במוצאי-שבת אך רק לאחר חצות-הלילה מפני שאין אומרים סליחות וי"ג-מדות קודם חצות הלילה; הטעם הפנימי להתחלת הסליחות במוצאי-שבת הוא, בכדי להתחיל להתחנן בסליחות מתוך שמחה ועונג קדושת השבת, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה, וכן בזכות המנוחה מכל הענינים הבלתי רצויים הקיימת בשבת נמשכת הנתינת כח לסליחות; ונהגו חסידים לערוך התוועדות קודם הסליחות. הרבי מורה לקשר את קו התפלה של הסליחות עם קו הצדקה, וכן עם התורה בהלכה פסוקה, ולפני אמירת הסליחות יש ללמוד המאמר "לך ה' הצדקה" של אדמו"ר הזקן.

בעת אמירת הסליחות על שליח-הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג-מדות הרחמים "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-צבור"; ולכן גם כשהש"ץ אינו נשוי עליו להתעטף בטלית. וכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; וביתר הימים שהסליחות נאמרות ביום, שליח-הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות-השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

על י"ג-מדות הרחמים נאמר "ויעבור ה' .. ויקרא", ודרשו חכמים: "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומכך למדו שי"ג-מדות נאמרים בציבור. ומי שהתחיל "א-ל מלך" עם הציבור ולא הספיק להגיע לי"ג-מדות עם הצבור מפני זריזותו של הש"ץ, יכול לאמרם כיוון שזה נחשב כאמירה בציבור, וכשאוחז בקטע אחר יעצור ויאמר י"ג-מדות עם הצבור, והאומר סליחות ביחיד מדלג על י"ג-מדות.

כאשר נמצאים בבית הכנסת חתן או אחד מבעלי הברית, אומרים סליחות על-אף נוכחותם; ואף בעלי השמחה עצמם אומרים את הסליחות עם הציבור, אלא שישנם דעות חלוקות האם אומרים את הווידוי שבנוסח הסליחות. ועל-כן יש המבקשים מבעלי השמחה שיצאו מבית-הכנסת קודם אמירת הווידוי ולחזור לאחריו, בכדי לאפשר לקהל לומר את הווידוי שבנוסח הסליחות, אולם בבית חיינו לא נוהגים כן.

מעיקר-הדין הרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. וכשספר-התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון בארון-הקודש או על בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת-פתיחת הארון, בסליחות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם-זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. ובפתיחת הארון בר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

נהגו רבותינו נשיאינו להאריך ביותר בתפלת ערבית של ליל א' דראש-השנה, ואומר הרבי שמעין זה צריך להיות אצל החסידים. בתום תפלת העמידה של ליל ראש-השנה, אומרים מזמור "לה' הארץ ומלואה" כשארון-הקודש סגור, ואמרו רבותינו נשיאינו שבין הדברים המהווים "כלי" להשפעות הגשמיות על כל השנה, הוא מזמור זה הנאמר בכוונה עצומה. לאחר תפילת ערבית של ליל א' דראש-השנה, מברכים איש את רעהו בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאחר חצות היום השני אין לאחל בלשון זה מפני שבשלב זה כבר מסתיימת הכתיבה של ראש-השנה.

למדו חכמים, שבפתיחת השנה אוכלים דברים מסוימים לסימן טוב, ולכן נוהגים שאת פרוסת "המוציא" טובלים בדבש (שלוש פעמים), ואחריה נוטלים חתיכה נוספת ומטבלים במלח שלוש פעמים. לאחר הטעימה מפרוסת המוציא, נוטלים תפוח מתוק, חותכים אותו לחלקים, וטובלים חלק אחד ממנו בדבש (שלוש פעמים), נוטלים ביד ימין ומברכים "העץ", ואחר הברכה קודם האכילה אומרים את ה"יהי-רצון". ברכת העץ היא על התפוח דווקא גם כשישנם תמרים או רימונים, שהם משבעת-המינים, ופוטרים בברכה זו אף את יתר הפירות שיוגשו במהלך הסעודה והורה הרבי שבליל ראש השנה יש לאכול מן הרימון כשיעור שלם; למנהגנו את יתר הדברים המוגשים לסימן טוב כגון רימון או ראש איל ודומיהם, אוכלים ללא אמירת "יהי-רצון".

בין מנהגי חודש-אלול שמנו הפוסקים, הוא מנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום תפלות שחרית ומנחה, החל מל' מנחם-אב (אדר"ח אלול) ועד מנחה של הושענא רבה. טעם אמירת מזמור זה הוא משום שמרומזים בו מועדי תשרי. ויש המנמקים את התחלת המזמור כבר מתחילת חודש-אלול, משום שבמזמור זה ישנם י"ג פעמים שמות ה', המרמזים על י"ג מידות הרחמים שמאירים החל מר"ח אלול. וכמה שיטות נאמרו אודות זמן אמירתו, ומנהגנו לאמרו בשחרית אחרי אמירת "שיר של יום", ובמנחה לפני "עלינו לשבח". אלא שכותב הרבי, שהמתפלל במקום שאומרים "לדוד ה'" לאחר "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר כך יאמר "לדוד ה'".

בשל ההקפדה והזהירות בכל דבר הנעשה בראש-השנה, נמנעים ביותר מלדבר דברים בטלים אף בעת הסעודה, ובפרט בלילה הראשון. כמו כן נמנעים מלאכול דברים מסוימים, ולכן כתבו הפוסקים להימנע מלבשל את הדגים בחומץ, וכן נוהגים שלא לאכול חריף בראש השנה. כמו כן כתבו שראוי להימנע מאכילת אגוזים ולוזים, מפני ש"אגוז" בגימטריא "חט(א)". ואף משום שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

מעיקר הדין יש לבדוק את התפילין והמזוזות פעמיים בשבע שנים, אלא שבדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקתן לכל הפחות פעם בשנה; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום. ואם לא הזכיר את קדושת היום בברכת-המזון, בשבתות וימים טובים, חוזר ומברך, מפני שיש בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, אולם בימים שאין בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, כיוון שאין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת-המזון, אינו חוזר. ולגבי סעודות ראש-השנה ביום, כיון שישנה דעה שאין מחויבים באכילה אלא ניתן לצום בו (אף שאין דעה זו עיקרית), אם שכח "יעלה-ויבוא" אינו חוזר ש"ספק ברכות להקל"; אבל בלילי ר"ה שחייבים לאכול בהם פת, אם שכח חוזר לראש הברכה, ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב-והמטיב" אומר "ברוך . . אשר נתן ימים-טובים..".

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן, היא מלאכת הדש, שמהותה היא פירוק שני דברים הדבוקים כשהאחד מכסה על משנהו, ותולדתה של מלאכה זו היא הסחיטה שאף היא מפרידה את המשקה מן המאכל שהיה כנוס בו מתחילה. ומכאן למדו שמלאכה זו ותולדתה אסורות בשבת. מן התורה איסור הסחיטה בשבת הוא בזיתים וענבים שמהם מפיקים משקאות חשובים – השמן והיין. אולם שאר הפירות כתותים ורימונים שרגילים לסוחטם, אסורים בסחיטה מדרבנן. וכיוון שכיום רגילים לייצר כמעט מרוב הפירות משקים או תרכיזים שונים לשם שתיה, ע״כ כתבו הפוסקים שאיסור הסחיטה בשבת קיים אף ביתר הפירות.