הלכה יומית

סעודת מצווה שזמנה ביום שישי, כגון סעודת מילה, וסעודת פדיון הבן בזמנה ביום ל"א ללידה מותר לעשותה בו ביום. אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה עשירית. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ואף בעלי הברית – המוהל והסנדק; ובסעודת פדיון הבן – הכהן נחשב הוא כאחד מבעלי המצוה.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי חלב. ולמעשה נפסק להלכה שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הפוסקים בשיעור זמן זה, ורבים הכריעו שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. שיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

לאחר שעברו 6 שעות מסיום הסעודה, אין צורך לחשוש שמא נמצאים שאריות בשר בין שיניו ואין חיוב לחפשם (אא"כ יש לו חורים בשיניים וכל-כשן כשיש פלטה, קוביות וכדומה)- אלא מותר לאכול מאכלי חלב מיד בתום זמן ההמתנה. עם זאת אם נמצאו שאריות בשר ששהו בפה במשך 6 שעות, יש להוציאם מן הפה קודם אכילת או שתיית מוצרי חלב ויקנח וידיח את פיו, אולם אין צורך להמתין 6 שעות נוספות, ואם בלעו ראוי להחמיר ולהמתין 6 שעות.

מעיקר הדין אין חיוב להקפיד עם הקטן להמתנה בין בשר לחלב לפני שמגיע הוא לכלל הבנה (גיל 2-3), אלא שראוי לחנכו על כך בהדרגה (להמתין שעה). והגדולים יותר יש שכתבו להמתין כפי זמן המרווח הרגיל שלו בין הסעודות (לכה"פ 3-4 שעות), אלא שאם התינוק אכל בשר וצריך לאכול את ארוחתו החלבית מטעמי בריאות, או כשאין דרך אחרת להרגיעו, יש לתת לו כשפיו נקי מבשר לאחר המתנה של שעה, ומיד כשמתאפשר הדבר מצד הילד, ראוי לחנכו להמתין 6 שעות.

מעיקר הדין האוכל מוצרי חלב רכים, מותר לו לאכול בשר לאחר שניקה את ידיו, קינח פיו והדיחו. אלא שלמעשה על פי הזוהר נוהגים אנו להמתין ביניהם שעה. וכשאוכלים גבינה קשה ורוצים לאכול בשר מעיקר הדין יש צורך להמתין אחריה שש שעות. למעשה, רוב הגבינות המוקשות שהמשווקות בימינו כולל (גבינה-צהובה) אינם בגדר ההלכתי של גבינה קשה, מלבד בגבינת פרמזן וגבינת קצ׳קבל וכדומה. ובנוגע לגבינה צהובה יש שהחמירו בהמתנת 6 שעות לאחריה.

מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי מותר לאכול אחריו חלבי, אלא שמקפידים לכתחילה שלא לאוכלו יחד עם חלבי -וכן להיפך. אולם מאכל חריף פרווה שנחתך בסכין בשרי, מעיקר הדין אסור לאכלו עם מוצרי חלב גם כאשר הסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות; טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו; אלא שעל אף שאינו נאכל עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

אמרו חכמים: "הרואה את הלבנה בחדושה אומר ברוך מחדש חודשים". וכיוון שאין מקדשים את הלבנה אלא בשעה שניתן ליהנות מאורה, לכן יש להמתין מעת מולד הלבנה עד שתהיה בגודל הראוי להאיר, ונחלקו בזמן זה האם הוא החל משלשה ימים לאחר המולד, או לאחר שבעה ימים. ועל פי הקבלה מקפידים להמתין עד לאחר שבעה ימים מהמולד, וכך הוא מנהגנו למעשה. משך זמן קידוש-הלבנה לכתחילה הוא עד (חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, שהוא) 14 יום, 18 שעות ו-21 דקות לאחר המולד; ובדיעבד, יש המקילים לקדש אפילו לאחר 15 יממות שלמות מהמולד ויש שהתירו אף עד סוף הלילה של היממה ה-16 מהמולד (12 שעות נספות לאחר היממה ה-15, ובפרט אם אומר בדרך לימוד מתוך הגמ'), אך לאחר מכן ניתן לקדש רק ללא שם ומלכות.

נאמר בגמרא: "המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה". מסיבה זו נהוג לקדש את הלבנה במוצאי-שבת, כששרויים בשמחה ולבושים בגדים נאים, אך בליל-שבת ויום-טוב אין לקדש את הלבנה, (אלא אם כן זוהי ההזדמנות האחרונה לברך שאז יש מקום לברך אף בליל-שבת). ההקפדה על קידוש-לבנה במוצאי-שבת היא רק בתנאי שתתאפשר הברכה בזמנה, ולכן כאשר מוצאי-שבת הוא אחרי י' לחודש ויש חשש שהלילות יהיו מעוננים ותימנע הברכה, יש פוסקים הסבורים שיש להקדים את הברכה ככל האפשר, ולא להמתין למוצאי-שבת (ובמקום שיש שאלה וספק יעשו כהוראת רב מורה-הוראה שעל אתר). כיוון שקידוש-הלבנה הוא הקבלת פני-שכינה נהוג שלא לקדש את הלבנה תחת הגג, אלא לצאת ברוב-עם כיוצא לקראת המלך, בשמחה ובחגיגיות, וברוב שירה-וזמרה וריקוד. אך מי שהוא חולה וחלוש, יכול לראות את הלבנה דרך החלון ולברך. וכתבו הפוסקים שגם במקרה שאין מניין, ראוי להשתדל לפחות לברך במעמד שלושה.

כיוון שהברכה בקידוש-הלבנה היא על ההנאה לאורה, עד שאין מברכים על הלבנה כשהיא מכוסה בעננים או ביום, לכן כתבו הפוסקים להביט בלבנה לפני הברכה בכדי ליהנות מאורה, ויש שכתבו להביט בה גם אחר כך אלא שלמעשה מנהגנו להביט בלבנה רק פעם אחת קודם הברכה, ואחר כך אין להסתכל בלבנה כלל (כשם שאין מביטים בקשת); ונהוג לכוון את פניו לכיוון ירושלים, ויש שכתבו שזהירות זו היא בכדי שלא יתפרש הדבר כפלחן ללבנה ח"ו, ומטעם זה אומרים את תפלת "עלינו-לשבח" בתום קידוש-הלבנה, בכדי להדגיש ש"אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה".

יש לברך כאשר הלבנה נראית, ואם ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים, לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. ואם הלבנה מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה (בליל ז'), יכול לברך עליה. וכתבו הפוסקים שאם תוך כדי הברכה התכסתה הלבנה לגמרי יש להמשיך בברכה; אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין להתחיל בברכה.

אודות קידוש-הלבנה לנשים דנו הפוסקים האם מברכות, כיוון שמלשון הגמרא משמע שנשים ברכו בראיית הלבנה, ולעומתם היו שהגדירו ברכה זו כמצווה התלויה בזמן וממילא נשים פטורות ממנה, אך אם רצו הרשות בידם. אלא שלמעשה נהוג שנשים אינן מברכות ברכת-הלבנה.

קידוש לבנה מסוגל ומועיל לכמה דברים ומהם לאריכות-ימים ונסיעה בטוחה, ואף לכאבי-שיניים, ולכן נוהגים שאחרי אמירת "לנגוע בי לרעה" שמים היד על השיניים ואומרים "ולא יהיה לי כאב-שיניים לעולם"; ובעיקר נודע מעמד קידוש הלבנה כעת רצון לבקשת הגאולה, מסיבה זו הורה הרבי לערוך את מעמד קידוש-הלבנה תוך כוונה מיוחדת בתביעה לגאולה, כאמור: "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם".