הלכה יומית

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.

כתבו הפוסקים שתקלות בדברים חיוניים עבור שימוש בסיסי בדירה באחריות המשכיר לתקן אותן, אפילו אם התקלה הייתה כבר קיימת בזמן חתימת ההסכם. ויש שכתבו שגם במקרה שהשוכר ידע על התקלה בעת שראה את הבית כדי לשוכרו ולא דרש את תיקונה, יכול לדרוש תיקונם בתוך זמן השכירות, שניתן להניח שהיה ברור לו שהמשכיר יתקן את התקלות, שהרי תיקונים אלו הם דברים שבלעדיהם הדירה אינה ראויה למגורים. ובדברים שאינם חיוניים לדיירי הבית והיו מקולקלים בעת ביצוע הסכם השכירות, אין המשכיר חייב לתקנם אלא אם כן היה ברור מתחילה שהבית כולל תוספת זו – כיוון שעל דעת כן שכר את הדירה ולכן על המשכיר לתקנם.

כל האמור לגבי מחויבותו של המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה, הוא רק כאשר הנזקים לא בוצעו על ידי השוכר. וכן נזק שנגרם כתוצאה משימוש סביר כתבו הפוסקים שתיקונו הוא באחריותו של המשכיר, כמו כן הבהירו הפוסקים שהמשכיר אחראי לתקן גם תקלות שנגרמו כתוצאה מבלאי טבעי.

לעניין חיובי תשלומים נחשב דינו של שוכר כ"שומר שכר" (שחייב בגניבה ואבידה), אולם בשכירות דירה וכדומה שונה הדבר, שכן לפי ההלכה אין אחריות הנזקים מוטלת על השומר בקרקעות, והוא פטור מלשלם על נזקים שנגרמו להם. ולכן השוכר יהיה פטור מנזקים שייגרמו למבנה, אולם ניתן יהיה לחייבו רק על נזקים שנגרמו לריהוט. אלא אם כן התנו בעת קניין השכירות שהשוכר מתחייב מעבר למחויבות שהוטלה עליו על פי התורה – ועליו להחזיר את הדירה כפי שקבלה ולשאת באחריות הנזקים שיגרמו לה.

כתבו הפוסקים שכשם שכל אדם שמזיק לרכושו של חברו מחויב הוא לשלם את נזקו, כך השוכר חייב לשלם על נזקים שגרם, אלא שמדין "מזיק" ניתן לחייב את השוכר רק על נזקים שפשע וביצע באופן ישיר, אך לא על נזקים שנגרמו באופן עקיף. עם זאת, כאשר השוכר יכול למנוע את הנזק חייב לעשות זאת – מדין "השבת אבידה".

אמרו חכמים: "ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב", ועל לידת בת, "שהחיינו". הטעם לחילוק זה הוא, משום שמברכים ברכת "הטוב והמטיב" רק כאשר ישנה שותפות בטובה. ולכן בלידת בן מברכים "הטוב והמטיב" מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, משא"כ בבת השמחה אינה כמו בבן, ולכן מברכים רק על שמחת הלידה ברכת "שהחיינו" כשרואה את הבת לראשונה. ובלידת בן גם כשלא ראה האב את הילד ורק שמע שנולד – יברך.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר . . "שהחיינו". אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים "שהחיינו", כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך "שהחיינו" רק בבגד חשוב ונדיר ביותר עבור הלובש. אודות "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה השיב הרבי: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה". עם-זאת בהזדמנויות שונות בהם מברכים "שהחיינו", לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, (יום-הולדת), ברכת-החמה ועוד מצרפים בגד חדש לברכה, כשהכוונה בברכה היא בעיקר על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה".

כשם שבקריאת-התורה בשבת ישנם שבעה עולים, תקנו להפטרה שבע ברכות, שתי ברכות לקריאת המפטיר בתורה וחמש ברכות מברך על ההפטרה: אחת מלפניה, וארבע לאחריה. ובתעניות מברך רק שלוש לאחריה, שלא נתקנה ברכת "על-התורה" רק לשבתות וי"ט שמזכירים בהם ענין היום כהודיה לה'; לאחר סיום ההפטרה לא יסגור המפטיר את הספר עד לאחר ברכות-ההפטרה, בכדי שיראה ויברך על מה שהפטיר. בברכה הראשונה שלאחר ההפטרה אין לענות אמן אחר המילים "אמת-וצדק" שאינם סיום הברכה, ולכן טוב שהמפטיר לא יפסיק שם, שידעו שהברכה מסתיימת במילים "בכל-דבריו".

ההפטרה לא נתקנה מעיקרה שיקראוה בספר כשר כמו שתקנו בקריאת-התורה, ולכן ניתן לקרוא את ההפטרה מתוך דף מודפס, ואף אין חיוב לקרוא מתוך ספר נביא שלם אלא די אף בקטע שמפטירים בו. אולם אין לומר את ההפטרה בעל-פה, אך אם ההפטרה כתובה ויש בה חיסרון ניתן לומר את החסר בעל-פה.

אף שמעיקר-הדין קטן עולה ל"מפטיר" אין מנהגנו לעלותו. מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו לא יקראו לו ל"מפטיר", ובדיעבד אם קראו לו יעלה לתורה, ויקרא אחר את ההפטרה, ולכתחילה יש לעלות למפטיר רק היודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה. נהגו האבלים בתוך שנתם לעלות למפטיר וכן בשבת לפני היאר-צייט או ביאר-צייט עצמו, בטעם הדבר כתבו הפוסקים שהוא לטובת הנפטר שמזכה בנו את הציבור בענייה על הברכות, וכן משום שברכות אלו כוללות צידוק-הדין באמירת "אמת וצדק", אלא שהנהגה זו היא בגדר השתדלות טובה ולכן לכבוד נשמת הנפטר יש ליישמה בדרכי-נועם ולא מתוך מדון.

הרבי מספר שכשקראו באקראי לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ל"מפטיר" לא רצה לעלות עד שיעבור לעצמו על ההפטרה. וכן נהוג שכל יחיד קורא לעצמו תחלה את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת. ולמנהגנו קוראים ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע. חובה על הכל לשמוע ההפטרה וברכותיה, כמו קריאת התורה, ולכן לא יתחיל המפטיר להפטיר, עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, בכדי שגם הגולל יוכל להבין ולשומעה; לכתחילה צריך המפטיר לעמוד בקריאת ההפטרה מפני כבוד-הציבור; נהוג שלא לסמוך על שמיעת ההפטרה בלבד, אלא לשמוע הברכות מפי המפטיר ואחר-כך לקוראה בעצמו מלה במלה עם המפטיר, אלא שצריכים לקוראה בלחש מפני שחובה על הכל לשמוע ההפטרה ואין שני קולות נשמעים כאחד, ונהגו חסידים שבקריאת ההפטרה של הרבי שלא לקרוא עמו אלא להקשיב בלבד.