הלכה יומית

אמרו חכמים "חמין במוצאי-שבת מלוגמא", כלומר – שתיית מים חמים, ורחיצה במים חמים במוצאי-שבת מסוגלים לרפואה. מעבר לכך מובא בפוסקים המנהג להשתמש לשתייה במוצאי-שבת במים חדשים, ולא במים שכבר נמצאים בכלים משבת. מפני ש"בארה של מרים" עוברת בכל מוצאי-שבת אל כל הבארות והמעיינות, ומי שפוגע בה ושותה ממימיה מתרפא מיד. ולכן נוהגים לשאוב מים חדשים במוצאי-שבת שאולי יזדמן לידם מים מבארה של מרים; על מנהג זה הזכיר הרבי שכיוון שאדה"ז הביא מנהג זה, לכן גם כיום יש מקום למנהג זה.

מי שלא ברך "שהחיינו" קודם אכילת הפרי ואפילו אם אכל כזית ממנו יכול לברך "שהחיינו" כל-עוד עסוק באכילה הראשונה ודעתו לאכול ממנו עוד, כיוון ששמחתו באכילת הפרי החדש נמשכת. אולם כשנזכר שלא ברך "שהחיינו" לאחר סיום אכילת הפירות שהיה בדעתו לאכול, לא יברך "שהחיינו", ואפילו לא עבר עדיין שיעור עיכול. וכתבו הפוסקים שבאכילה השנייה יברך "שהחיינו" ללא שם-ומלכות, והרוצה להדר ייקח פרי חדש אחר שלא אכל עדיין ויכוון לפטור אף את הפרי הראשון.

אנשי כנסת הגדולה הורו להפטיר בנביא בכל יו"ט מענינו של יום, ובמרוצת הדורות בעקבות גזרות שמד שכללו את אסור הקריאה-בתורה, תקנו חכמים שבכל שבת יקראו בנביאים מעניין הפרשה או מאורע השייך ליום הקריאה, שבעה עליות כנגד קריאת-התורה, כשכל עלייה הורכבה משלושה פסוקים לפחות, כך שהקריאה בנביא הכילה לפחות עשרים ואחד פסוקים. ומשבטלה הגזירה וחזרו לקרוא-בתורה, תקנו שיפטירו בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים, אלא שאם הסתיים העניין בפחות מכך לא הוסיפו עוד פסוקים.

ההפטרה נתקנה מעיקרה לשבתות וימים טובים בשחרית, ובימי הקריאה החלים בחול אין מפטירים בשחרית, מפני שלא רצו לבטל את העם ממלאכתם, ובתשעה-באב מפטירים בשחרית, שנהגו שלא לעשות בו מלאכה ואין זה מעכב העם ממלאכתם; כמו-כן בימי התעניות בתפלת מנחה מפטירים הפטרת "דרשו ה'" העוסקת בתשובה, וכפי שהנהיגו עזרא ונחמיה לעורר העם לתשובה לקראת סיום התענית. ההפטרה נתקנה מעיקרה רק בציבור, לאחר שקראו בספר-תורה, אולם אם לא קראו-בתורה, מחמת שלא היה מניין או שלא היה ספר-תורה אין חובת קריאת ההפטרה, ובמקום בו אין קריאת-התורה בקביעות נכון שיקראו מתוך החומש בלא ברכותיה, שלא תשתכח מהם תורת-הקריאה וההפטרה.

כשם שבקריאת-התורה בשבת ישנם שבעה עולים, תקנו להפטרה שבע ברכות, שתי ברכות לקריאת המפטיר בתורה וחמש ברכות מברך על ההפטרה: אחת מלפניה, וארבע לאחריה. ובתעניות מברך רק שלוש לאחריה, שלא נתקנה ברכת "על-התורה" רק לשבתות וי"ט שמזכירים בהם ענין היום כהודיה לה'; לאחר סיום ההפטרה לא יסגור המפטיר את הספר עד לאחר ברכות-ההפטרה, בכדי שיראה ויברך על מה שהפטיר. בברכה הראשונה שלאחר ההפטרה אין לענות אמן אחר המילים "אמת-וצדק" שאינם סיום הברכה, ולכן טוב שהמפטיר לא יפסיק שם, שידעו שהברכה מסתיימת במילים "בכל-דבריו".

ההפטרה לא נתקנה מעיקרה שיקראוה בספר כשר כמו שתקנו בקריאת-התורה, ולכן ניתן לקרוא את ההפטרה מתוך דף מודפס, ואף אין חיוב לקרוא מתוך ספר נביא שלם אלא די אף בקטע שמפטירים בו. אולם אין לומר את ההפטרה בעל-פה, אך אם ההפטרה כתובה ויש בה חיסרון ניתן לומר את החסר בעל-פה.

אף שמעיקר-הדין קטן עולה ל"מפטיר" אין מנהגנו לעלותו. מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו לא יקראו לו ל"מפטיר", ובדיעבד אם קראו לו יעלה לתורה, ויקרא אחר את ההפטרה, ולכתחילה יש לעלות למפטיר רק היודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה. נהגו האבלים בתוך שנתם לעלות למפטיר וכן בשבת לפני היאר-צייט או ביאר-צייט עצמו, בטעם הדבר כתבו הפוסקים שהוא לטובת הנפטר שמזכה בנו את הציבור בענייה על הברכות, וכן משום שברכות אלו כוללות צידוק-הדין באמירת "אמת וצדק", אלא שהנהגה זו היא בגדר השתדלות טובה ולכן לכבוד נשמת הנפטר יש ליישמה בדרכי-נועם ולא מתוך מדון.

הרבי מספר שכשקראו באקראי לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ל"מפטיר" לא רצה לעלות עד שיעבור לעצמו על ההפטרה. וכן נהוג שכל יחיד קורא לעצמו תחלה את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת. ולמנהגנו קוראים ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע. חובה על הכל לשמוע ההפטרה וברכותיה, כמו קריאת התורה, ולכן לא יתחיל המפטיר להפטיר, עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, בכדי שגם הגולל יוכל להבין ולשומעה; לכתחילה צריך המפטיר לעמוד בקריאת ההפטרה מפני כבוד-הציבור; נהוג שלא לסמוך על שמיעת ההפטרה בלבד, אלא לשמוע הברכות מפי המפטיר ואחר-כך לקוראה בעצמו מלה במלה עם המפטיר, אלא שצריכים לקוראה בלחש מפני שחובה על הכל לשמוע ההפטרה ואין שני קולות נשמעים כאחד, ונהגו חסידים שבקריאת ההפטרה של הרבי שלא לקרוא עמו אלא להקשיב בלבד.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר, שבעת תפלתה אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שנצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות (כ-2 מטר) של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם האיסור נכתב שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, ומפאת כבוד השכינה אין לשבת על ידו. טעם נוסף על-כך הוא שהוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו, ומטעם זה אסרו אף לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל ואסור אף לשוחח או לעשות כל דבר שעלול לבלבלו; ויש שהתירו לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל מצדיו באופן שהמתפלל אינו רואהו ואין הדבר מסיח את דעתו, אולם על פי הזוהר אסור לעבור על-יד המתפלל אפילו מצדיו בתוך ד' אמותיו. ובמקרה שנעמד אדם להתפלל ממול מקומו מנהג הרבי שלא להתיישב כל עוד הוא מתפלל.

דנו הפוסקים עד מתי חל דין זה שלא לעבור כנגד המתפלל, ולמעשה כתבו שנהוג להקפיד על-כך גם אם המתפלל אוחז ב"אלוקי נצור", כל זמן שלא פסע ג' פסיעות לאחוריו, שכן כל עוד ולא פסע עדיין הוא כעומד לפני המלך. והוסיפו הפוסקים שיש להיזהר אף שלא לעבור כנגד הקורא פסוק ראשון של קריאת שמע בכדי שלא לבלבל כוונתו, וכן שלא לעבור כנגד האומר קדיש. ובכלל ידועה הוראת רבותינו-נשיאינו להימנע מהסתובבות אנה-ואנה במשך התפלה.

כתבו הפוסקים שאסור אף לעבור כנגד אשה המתפללת, והוכיחו זאת מכך שדין זה נלמד מתפלתה של חנה. ואף אם המתפלל מתפלל בישיבה או בשכיבה כגון שהוא חולה יש להיזהר שלא לעבור או להתיישב כנגדו. ונחלקו הפוסקים האם האיסור נוהג גם בקטנים, שכן קטן אין לו כוונה בתפלתו וממילא לא יבוא הדבר לבלבלו, עם זאת מצינו שהיו שנזהרו שלא לעבור אף כנגד קטן המתפלל. אלא שכשמוכח מתנועותיו של הקטן שאין משים לבו כלל לתפילתו, אין תפילתו תפילה ומותר לעבור וכן לשבת לידו. וקטן שהגיע לחינוך ומתפלל כהוגן אין לעבור כנגדו ואף יש לחנך ולהסביר לתלמידים את הדין שאסור לעבור לפני המתפלל.

מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד חברו ומתפלל, אסור לו לפסוע את שלוש הפסיעות לאחוריו עד שיגמור חברו תפילתו, זאת גם אם חברו החל להתפלל אחריו. משום כך יש לבחור להיעמד במקום שלא יצטרכו לעבור לפניו. עם זאת, בבית-כנסת שהציבור בו רב, ונגרם טורח רב לציבור מכך, יש המלמדים זכות על אלה שאינם נזהרים לעבור מול המתפלל, ובפרט כשהמתפלל מכסה פניו בטלית, או כשאין המעבר מפריע לכוונתו; אלא שלכתחילה יש להיזהר בזה ככל האפשר.