הלכה יומית

נחלקו הפוסקים אודות חלות איסור "לא ילבש" באופן שאינו ניכר, כגון הלובש בגדי אשה בתוך ביתו. יש שכתבו שכיוון שהתורה מנמקת את איסור הלבישה בכך ש"תועבה היא", לכן האיסור הוא רק כאשר האיש לובש בגדי אשה בפני נשים או שאשה לובשת בגדי איש בפני גברים – דבר הכרוך בחוסר צניעות, אולם אם הוא בביתו אין בכך איסור. אולם יש שכתבו שהאיסור מוגדר על פי סוג הלבוש ולא על פי מיקום האדם, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור ולדינא יש להחמיר ובפרט בלבישת בגדי נשים ע"י אנשים .

בכלל איסור "לא ילבש" אסרו חכמים על האיש להסיר את שערותיו הלבנות מתוך שערו בכדי לשוות לעצמו מראה צעיר, שכן מייפה את עצמו בנויי נשים, ויש שכתבו שכמו כן אסור לאיש לצבוע את שערותיו הלבנות בשחור שאיסורים אלו הנם מן התורה והיו שנטו להקל בזה בעת צורך גדול. ודנו הפוסקים האחרונים אודות טיפולים וניתוחים פלסטיים לגבר – האם יש בהם משום איסור "לא ילבש", ונטו הפוסקים להקל בהסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל. ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם והדבר לא כרוך בקישוט, אולם כשמראהו הוא מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי – הדבר אסור משום "לא ילבש" וכיון שרבו הספקות בזה אין לעשות דבר מבלי להוועץ תחילה עם מורה הוראה מובהק.

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

אסור להפסיק בין מים-אחרונים לברכת המזון ואפילו בדברי תורה. ואם הפסיק, ישוב וייטול ידיו קודם שמברך. מסיבה זו אמרו חכמים שיש להתחיל במים-אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם, ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול ליטול, וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכת-המזון. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמזמן נוטל תחלה; וכתבו הפוסקים שאם מזמנים בפחות מעשרה ראוי שכולם יטלו מים-אחרונים לפני הזימון.

אמרו חכמים: "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי-שבת", ואף אם אין בכוונתו לאכול יותר מכזית, כגון שאינו רעב, עליו לערוך את שלחנו כפי שרגילים לעשות בכל סעודה גמורה, שאף הוא מכבוד השבת "כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר" מסיבה זו נקראת הסעודה בשם "מלווה-מלכה". כמו כן יש נוהגים להרבות נרות במוצאי-שבת, יותר משאר לילות החול כדרך שמלווים את המלך, וכן ציין הרבי שהבעש"ט ותלמידיו נהגו להרבות בנרות במוצאי-שבת, ויש אומרים שאצל הרבי לא ראו הנהגה זו, והיו שהבחינו שבבית הרבי דלקו כל מנורות החשמל בשעה זו.

כתבו הפוסקים שסעודת "מלווה-מלכה" אינה חובה כל-כך אלא מצווה מן המובחר, עם-זאת מדייק הרבי שלכאורה מציווי חז"ל לסידור השולחן במוצאי-שבת נסוב רק על עריכת השולחן ולא על החיוב לאכול סעודה, ולכן המקור לעריכת "מלווה-מלכה" נובע מהעובדה שכאשר בני-ישראל היו במדבר, ירדה כמות של מן שהספיקה לסעודות השבת וגם לסעודה של אחרי השבת, ולפיכך סעודת מוצאי-שבת קשורה אף היא לסעודות השבת, ולשיטת הרמב"ם היא מעיקרי סעודות השבת; ונהוג שלא לפשוט את בגדי השבת לאחר הבדלה אלא להישאר עמם במוצאי-שבת, כך שסעודת "מלווה-מלכה" נאכלת כשלבושים עדיין בבגדי שבת.

על הפסוק: "החודש הזה לכם", דרשו חכמים: הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם". כלומר, לדיינים סמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו, שיקדשו את החודש על פי עדותם של עדים כשרים, שראו את הלבנה בחידושה. במרוצת הדורות רבו הגזירות על ישראל, ובין היתר גזרו על מצוות קידוש החודש, משראה זאת הלל נשיאה, עמדו הוא ובית דינו תוך מחשבה לעתיד, וחישבו את החודשים והשנים הבאות, וקידשו אותם עד סוף האלף השישי לבריאה. כזכר למצוות קידוש החודש, נהוג כיום להכריז בשבת שלפני ראש חודש את היום בו יחול ראש חודש ולברכו, ואף מכריזים את זמן המולד. טעם נוסף למנהג זה הוא, לפרסם את יום ראש חודש שיזהרו העם בהלכותיו.

את ברכת-המזון יש לברך בישיבה, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר. ואף מי שאכל בעמידה או תוך כדי הליכה, עליו להתיישב לברכת-המזון. ובשעת הברכה לא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב באימה ובצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה. והמהלך בדרך ואוכל דרך הילוכו אינו חייב להתיישב לברכה, מפני שאם יתעכב יש חשש שהמחשבות על איחורו יטרידו את כוונתו.

מן האמור: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", למדו שצריך לברך את שלוש הברכות: "על-המזון", "על-הארץ" ו"על-ירושלים"; וממשמעות הפסוק עולה שצריך לברך את כולן מן התורה בבת-אחת, וההנהגה ברכת-המזון דינה כבתפלת-שמונה עשרה, ולכן בעת הברכה אסור לרמוז בידיו או לקרוץ בעיניו וכל שכן שלא לסדר שאר עניניו, ונחלקו הפוסקים לגבי ענייה על דברים שבקדושה בברכת-המזון, וכתבו להתיר לאחר "אל יחסרנו", אך אין לדבר או לקום עד לאחר "עושה-שלום", וכשמזמנים על הכוס עד לאחר שתייתו, ובצורך גדול ניתן להקל בכך לאחר "אל-יחסרנו".

תקנו חכמים שיברך האורח את בעל-הבית ויתפלל להצלחתו, ונהגו לקבוע ברכות אלו בברכת "הטוב והמטיב" בברכת-המזון, וכן נהגו להזכיר ולברך את האב והאם מפאת כבודם, לצד בקשות נוספות הפותחות ב"הרחמן"; ובאם נוכח גוי במקום בעת אמירת ברכות "הרחמן", יש לומר "יברך אותנו בני ברית כולנו יחד" על-מנת להוציא את הנכרי מכלל ברכה, מפני שאסור לברכו כאמור: "לא תחנם". כמו-כן נהגו חסידים לברך את הרבי בסדר "הרחמן" בברכת-המזון. אודות מיקומו של הרחמן זה, מוכיח הרבי מלשון חז"ל שכיוון ש"רבו קודם לאביו", לכן יש לומר קודם הרחמן זה ואח"כ "הרחמן הוא יברך את אבי מורי".

אודות זמן הדלקת נר-חנוכה אמרו חכמים: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי למנוע מצב של שכחה, ניתנו מספר הגבלות בעיסוקים שונים עד להדלקת-הנרות. כך למשל, החל מחצי השעה קודם זמן-ההדלקה, אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" -54 גרם- עד שידליק את הנרות, שמא ימשך באכילתו וישכח להדליק את הנרות. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם הדלקת-הנרות. ואם התחיל לאכול בתוך חצי-השעה שקודם זמן-ההדלקה, צריך להפסיק לאכול ולהדליק את הנרות בזמן. אך אם התחיל בהיתר לפני החצי-שעה, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק, אך לכתחילה טוב שיפסיק, וכתבו הפוסקים ששינה קודם הדלקת הנרות אסורה אפילו בשינת עראי בלבד.

אין להתחיל במלאכה, מחצי השעה שקודם זמן-ההדלקה, שמא ישכח להדליק. ואם התחיל עליו להפסיקה, וגם כשהתחיל בהיתר לפני החצי שעה טוב שיפסיק, עד שידליק. אלא שלאחר ההדלקה נהגו הנשים שלא לעשות מלאכות כגון כיבוס ודומיהן, אולם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף הגברים אסרים במלאכה בזמן זה; אולם למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה על-יד הנרות. ונחלקו הפוסקים עד מתי נאסרה המלאכה. ולמעשה נהוג להימנע ממלאכה במשך הזמן המינימאלי לבעירת הנרות, שהוא חצי-שעה, או לכל-היותר חמישים דקות, ובחלוף זמן זה מותר לעשות מלאכה שלא כנגד הנרות.