הלכה יומית

בין המצוות שנשים חייבות, היא מצוות ייחוד ה', אהבתו ויראתו, כיוון שהנן מצוות תמידיות ואינן תלויות בזמן מסויים; וכשם שעל הנשים לדעת היטב את הלכות המצוות בהן הן חייבות כך עליהן לדעת את "הלכות" אהבת ה' ויראתו. בכמה הזדמנויות עורר הרבי על כך שבדורות האחרונים, קיום מצוות ייחוד ה' אהבתו ויראת ה' בשלמות היא ע"י למוד תורת החסידות בה מתבארים היטב עקרונותיהם של מצוות אלו. ולכן חיוני שגם נשים ובנות ילמדו את תורת החסידות, בכדי שיקיימו מצוות אלו בשלמות.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא הנפטר – נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת, חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מסיבה זו עוררו הפוסקים, את הבעיה בכניסת כהנים למרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא נפטרים חלילה. במקומות מסוימים מאוד מצאו פתרונות הלכתיים לכניסת הכהנים בעת הצורך, זאת ע"י חציצה בפני הטומאה, אולם ברוב המרכזים הרפואיים לא קיימים פתרונות כאלו וכניסת הכהנים אסורה. במרכזים רפואיים בהם רוב המאושפזים הנם גויים, כגון בחו"ל יש המתירים לכהן להיכנס, כאשר יש צורך גדול בכך, בתנאי שיברר ככל-יכולתו שאין שם נפטר יהודי באותה השעה, ועל פי הנחיית מורה-הוראה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות במהלך הלימודים, איסור זה הוא אף בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכהן לשמש 'אח' במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

מלאכת הַדָשׁ היא אחת מל"ט מלאכות המשכן, מלאכה זו נועדה לפרק את התבואה מקליפתה, באמצעות הדריכה עליה בכוח, ובכך גרמו להפרדת השבלים מקנה החיטים והשעורים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת, ואף תולדתה – הסחיטה, אסורה. שכן, הסחיטה מביאה לתוצאה זהה – פירוק שני דברים חלוקים זה מזה, וכך גם הסחיטה מפרידה את הנוזלים מהדבר הנסחט. משום-כך אסור לסחוט מטלית או מטפחת נייר לחה בשבת וביום טוב, כדי לנקות בעזרתה דבר מה. שהרי הסוחט מעוניין במים הנסחטים בכדי לנקות באמצעותם, וכיוון שכוונתו בסחיטה להפריד את הנוזל מן הבד, לכן פעולה זו אסורה. ובהלכה הבאה יתבאר אי"ה אודות השימוש במגבונים בשבת.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, פעולת הסחיטה אסורה בשבת להיותה תולדתה של מלאכת ה"דש". ומשום כך אין לסחוט סמרטוטים בשבת לצורך ניקוי וכדומה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות שימוש במגבונים לחים בשבת, שכן הגדרת דבר רטוב האסור בסחיטה, היא: "טופח על-מנת להטפיח", כלומר, כשהדבר רטוב באופן כזה שהיד הנוגעת בו תרטיב יד אחרת. מסיבה זו כתבו פוסקים רבים לאסור את השימוש במגבונים לחים בשבת, ויש שהתירו להשתמש בהם בשבת אך ורק לצורך קטן שלא יחלה, משום חשש סכנה.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

כל האמור אודות חיוב נטילת הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, הוא רק בעודו רטוב. אבל כאשר נגבו, לא חייבו חכמים ליטול את הידיים לפניו. ואמרו חכמים שהנוטל ידיו במקום שלא חייבו הרי הוא "מגסי הרוח", משום שזוהי דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר ממה שהורו חז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב אלא לנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

היו שנהגו שהקטן מתפלל ערבית לפני התיבה במוצאי-שבת, משום שתפלת ערבית היא ללא חזרת-הש"ץ ואינו מוציא בה אחרים ידי-חובתם, אולם למעשה נפסק שאין נוהגים כן משום ה"ברכו" שיש בה; לעניין צרוף הקטן למניין נחלקו הדעות, וההכרעה למעשה היא שכיוון שהשראת השכינה היא רק בנוכחותם של עשרה גדולים, לכן אין לצרף קטן ולהחשיבו כעשירי למניין, והיו שנהגו בשעת-הדחק לצרף קטן לענות "ברכו" או קדיש המחויב בתפלה ע"י שאוחז חומש או אפילו ללא חומש, אולם למעשה שולל זאת הרבי וכותב שיש למצוא עשרה גדולים דווקא.