הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר איסור היציאה מארץ-ישראל לחו"ל וטעמו. כהשלמה ראוי להביא את דיון הפוסקים האם מותר לצאת מארץ-ישראל לצורך השתטחות על קברי-צדיקים. ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר זאת, משום שכל איסור היציאה מהארץ –מעיקרו- נאמר על עזיבת קבע, ולכן ביציאה זמנית לצורך השתטחות על קברי-צדיקים ניתן להקל. אולם ביציאה לטיול בלבד אין להקל אלא אם כן יש בנסיעה צורך אמיתי שאין אפשרות להשיגו בארץ-ישראל. יצוין שאף לבני חו"ל הבאים לביקור בארץ-ישראל, ישנו דיון בין הפוסקים האם לאחר זמן זה הם נחשבים תושבי הארץ, או שמותר להם לחזור למקומם. ובכדי להסתלק מן הספק עורר כ"ק אד"ש שראוי שישהו בארץ פחות משלושים יום רצופים.

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה". כלומר, התורה אוסרת על המלווה להלחיץ את הלווה הנמצא במצב דחוק, למרות שעל הלווה מוטלת חובה גמורה לשלם את חובותיו כלפי המלווה, ואין לו לחמוק מאחריותו לשלם את החוב מפני מצבו הדחוק, אין לצערו. יתר על-כן, הזהירו חכמים שעל המלווה להיזהר שלא תיגרם ללווה אי-נעימות מתוך אי יכולתו לשלם את החוב. והוסיפו שיש למלווה להיזהר מלעבור לפני הלווה כשיודע שאין לו מה לתת, כיון שהמגע ביניהם יגרום ללווה בושה. עם-זאת כתבו הפוסקים, שמותר למלווה לבקש בנימוס מהלווה, שכאשר יהיה לו כסף, עליו לדאוג לשלם מיד את החוב.

נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך.. באת לקנות, קנה מישראל חברך". וכתבו הפוסקים שבמקרה שהקנייה מיהודי כרוכה בטרחה בלבד, כלומר כשהמחיר, השירות וטיב העבודה שווים אך היהודי פחות נגיש, יש לטרוח ולקנות מיהודי דווקא. דין זה אמור אף בהעסקת פועלים – שיש להעדיף פועל יהודי. וכן ידועה גישת הרבי שיש להעדיף לנסוע בחברה יהודית דווקא. כמו כן, יש שכתבו שיש לטרוח ולהעדיף קונה או מוכר שומר תורה ומצוות דווקא ולקנות או למכור דווקא ממנו, ובהלכה הבאה אי"ה יבואו הדברים ביתר הרחבה, עד כמה יש להפסיד לצורך העדפת היהודי.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, יש מצווה לקנות מיהודי דווקא, ודנו הפוסקים עד כמה יש להשקיע כדי להעדיף את היהודי. ראשית יש להדגיש, שממקרה שהגוי המתחרה מתכוון לרושש את עסקיו של היהודי – מצווה לקנות דווקא מהיהודי גם כשההפרש בין המחירים גבוהה מאד. אלא שבמקרה זה יש מן הפוסקים שהתירו לקחת את ההפרש מכספי מעשרות. במידה ואין בכוונת הגוי לרושש את היהודי והמחירים אצל הגוי זולים יותר, דנו הפוסקים עד כמה צריך לשלם כדי להעדיף את העסקה עם יהודי; יש שכתבו שעד כדי הפסד של "שתות"– הפרש של כ 16- אחוז מהעסקה- שמציע הגוי, יעדיף את היהודי. ויש שכתבו עד חומש מהעסקה. אך ביותר מכך רשאי לבצע את העסקה עם הגוי.

על קדושת יו"ט נאמר: "כל מלאכה לא ייעשה בהם, אך אשר ייאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם". כלומר, התורה התירה ביום-טוב לעשות מלאכות מסוימות לצורך "אוכל נפש", אך מלאכות שקשורות באכילה אפשר לעשותן מערב החג מבלי שייגרם הפסד או פגם באיכות וטעם המאכל יש לעשותן מערב החג. אחת המלאכות שהתירו חכמים: לברור ביום טוב אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך האוכל – מה שכרוך מבניהם בפחות טרחה. ובניגוד לשבת, ביום טוב ניתן להיעזר בכלי המיועד לברירה אם הוא מיועד לכמויות קטנות ולא נראה שעושים זאת לצורך יום המחר, ולכן כתבו האחרונים שמותר להשתמש במקלף ביום טוב לקילוף ירקות.

אמרו חכמים: "הנהנה מן העולם-הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי-שמים", ולכן על-כל הנאה שאדם נהנה בעולם הזה, עליו לתת שבח והודאה לה'. כמו-כן אסור ליהנות מריח טוב קודם הברכה. חכמים תיקנו ברכה מיוחדת על הריח, מפני שהוא דבר שנכנס לגוף וסועד אותו, ודומה בכך לאכילה ושתייה. על פירות ריחניים מברכים: "אשר נתן ריח טוב בפירות"; ועל עצי או עשבי בשמים "בורא עצי או עשבי בשמים"; ויתר המינים ברכתם "בורא מיני בשמים". עם זאת, במוצאי-שבת בהבדלה, נהגו לברך על כל הסוגים "בורא מיני בשמים", משום שאין הכול בקיאים בברכות. ועדיף לצרף בושם שברכתו הפרטית "מיני בשמים", כדי לברך את הברכה כהלכה.

בקשר לדין ברכת-הריח, דנו הפוסקים מפני-מה אין מקובל לברך על הרחת טבק. יש שכתבו אמנם שראוי להריח תחלה בושם, לברך עליו ולפטור את הטבק אגב ברכתו, אך למעשה פוסקים רבים הקלו ואמרו שאין צורך אף בכך. וכתבו הפוסקים טעמים רבים ליישב מנהג זה שלא לברך על הריח את הטבק, ועל אף שכמה טעמים שנאמרו בזה צריכים עיון, עם זאת למעשה כתבו הפוסקים ליישב את מנהג העולם שלא לברך על הרחת הטבק, כיוון שמטרת הרחת הטבק היא לפתוח את דרכי הנשימה ולהוציא ליחה, והתענוג מריחו הטוב הוא משני, אין מברכים עליו.

אודות שליח ציבור שטעה בתפלתו נאמר בגמרא: "טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו". כלומר אין שולחים שליח-ציבור אחר תחתיו, אלא כל-עוד ויודע לתקן טעותו יכול הוא להמשיך ולהתפלל, אולם אם מכוון את טעותו בברכת ולמלשינים באופן שיטתי, מונעים ממנו לגשת לפני התיבה. במקרה שאינו יודע לתקן טעותו מעבירים אותו מתפילה זו, אך כשר הוא להתפלל תפילות אחרות. במידה וארע הדבר, כך שישנו צורך שייגש אחר תחתיו, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה, מפני שלא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים. ואם טעה הוא כשאחז בשלשת הברכות הראשונות, עליו להתחיל מתחילת התפלה, כיוון ששלשת הברכות הראשונות חשובות כאחת.

בהלכה הקודמת התבאר ששליח צבור שטעה עליו לתקן ולחזור לברכה שטעה ואם אינו יודע אחר מחליפו וחוזר לתחילת אותה הברכה. הכלל ההלכתי קובע שבכל טעות המעכבת את תפלת היחיד – שעל היחיד לחזור באם טעה בתפלתו – מחויב אף השליח ציבור לחזור. היוצאים מן הכלל הן טעיות של הזכרת עניינו של יום, ולמשל כשלא אמר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית – שלמרות שהיחיד חוזר כל עוד ולא התפלל מוסף – אין השליח ציבור חוזר מפני טורח הציבור, כיוון שעדיין עליהם לומר מוסף בה יזכירו את ראש חודש. אלא שאם נזכר כשעדיין לא סיים את חזרת- הש"ץ עליו לחזור לברכת "רצה".

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְלבֵַן, הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו והפיכתו ללבן באמצעות שטיפה וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. למעשה איסור זה קיים לא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו בניקיון נקודתי הזהירו "המנער טליתו בשבת – חייב חטאת". בכל מצב אין להשתמש במים מטלית לחה או כל חומר רטוב לניקוי הבגד. במידה והבגד התלכלך מאבק והבגד שחור וחדש כמו כובע, כיוון שמקפידים עלניקיונו, חל איסור לנקותו מהאבק שעליו. במידה ואין מקפידים על הלכלוך מותר לנקותו ביד או בעזרת מפית יבשה, אך אין להשתמש במברשת לצורך כך.

בהלכות הקודמות התבאר דין שליח-ציבור שטעה בעת חזרת-הש"ץ. הלכה זו תעסוק בטעות בתפלת-הלחש. כתבו הפוסקים שהש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדמוה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", מפסוק זה למדו חכמים את האיסור לנהוג במנהגי הגויים; בין ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים שציינו חז"ל הינם דיני הצניעות. הם למדו זאת בין היתר מן האמור בפרשת הסוטה, שם משמע שנשות ישראל מאז כיסו את ראשן ואת גופן. חכמים אף כינו את דינים אלו "דת משה" ו"דת יהודית" ובכך בטאו את ייחודיותו של עם ישראל על העמים בהקפדה עליהם. אודות גיל חינוכן של ילדות להליכה בצניעות נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שיש להקפיד עמן החל מגיל חינוך ולעומתם יש שכתבו שעוד קודם. למעשה, כותב הרבי שעל פי ההלכה יש להקפיד על כך החל מגיל ,3 אלא שיש לעשות זאת בדרכי נועם.