הלכה יומית

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", ולמדו זאת מהאמור: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו", כלומר לפני ששם פעמיו בדרכו לענייניו האישיים עליו תחלה להצדיק לבוראו בתפלה, ואף מובטח לו שע"י זה יצליחו ה' בעסקיו. וטעם האיסור הוא כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ודבר שהוא הכנה לתפילה כטבילה, וכדומה מותר. שאר הדברים אין לעשותם, בפרט אם כבר עלה עמוד השחר. וחפצי שמים, כגון, קניית צרכי שבת בערב שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שיגמר מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת שמע בזמנה, וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור להתעסק קודם התפלה בדברים שאינם לצורך התפלה, מחמת החשש שישכח את חובת התפלה. ודנו הפוסקים לגבי דברים הקלים שאין סיבה שימשך מחמתם וישכח את התפילה, יש מן הפוסקים שהחמירו בכך, וכתבו שאיסור עשיית מלאכה קודם התפילה זהה בחומרתו לאיסור עשיית מלאכה בחול המועד. ויש שהקלו בעשיית דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית לפח האשפה המרכזי, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם. אולם יש שהחמירו וכתבו להימנע מכל עיסוק קודם התפילה, והתירו רק עיסוק של מצווה כשאי אפשר לעשותה כראוי לאחר התפילה, וכאשר אשתו מבקשת ממנו שיעשה מלאכות אלו ישמע בקולה.

הזהירו חכמים שלא לדבר בבית הכסא, והוסיף הרמב"ם: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים .. לא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה". והובאו דבריו אף להלכה בשלחן ערוך. בטעם האיסור לדבר בבית הכסא יש שכתבו שהוא מפני סכנת מזיקים המצויים בבית הכסא, ולכן יש שהקלו בכך כיום, שאין שכיחות רוחות רעות ביננו. ויש שכתבו, שעל פי הקבלה עדיין יש להיזהר, מפני שכוחות הטומאה שואבים את חיותם מהדיבורים בבית הכסא. אלא שלמעשה כותב אדמו"ר הזקן בפשטות, שהאיסור שלא לדבר בבית הכסא הוא משום צניעות, ולכן אף כיום יש להקפיד שלא לדבר בבית הכסא.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", והוסיפו שאפילו ע"י שליח אסור לשאול בשלומה. מטרת האיסור היא לקבוע מרחק בטוח מפני התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום־כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. אמנם כתבו הפוסקים שכאשר אמירת ה"שלום" היא לצורך נימוס, ולא לצורך התעניינות בשלומה וקרבה, אין בכךאיסור. ולכן אם אומרת לו שלום יכול להשיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; אך אף־על־פי־כן נכון לנהוג כפי שכתבו חלק מהפוסקים שעדיף לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. וכמובן שלפנות אליה בשמה הפרטי בכדי לשאול בשלומה – אסור.

בהלכה הקודמת התבאר שאסרו חכמים לשאול בשלום אישה, מפני החשש של התפתחות קרבה ביניהם העלולה להיגרר לחטא. משום כך אסרו את שאילת השלום אפילו באמצעות שליח, וכתבו הפוסקים שאסור אף לשלוח דרישת שלום לאשה באמצעות בעלה. אלא שכאשר שאילת השלום הינה משום דרך ארץ ונימוס אפשר לשאול את בעלה, וכפי שלמדים מכך ששאלו המלאכים את אברהם: "איה שרה אשתך"; ולכן נפסק להלכה שמותר לשאול גבר מה שלום אשתו, שכן שאלה זו מופנית לגבר ואיננה פנייה אל האישה. אולם יש לזכור שאסור לומר לאיש "אמור לאשתך ששאלתי מה שלומה", שכן, פנייה זו אל האישה ממוקדת בשלומה האישי.

נאמר: "המזבח .. זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן, שבעת ברכת־המזון מכסים את הסכינים שעליו. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שהיה אחד שהזיק לעצמו בברכת "בונה ירושלים" בצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. טעם נוסף נעוץ בהשוואה בין השלחן למזבח, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", שהברזל מקצר ימי האדם והשולחן ע"י מצוות הכנסת האורחים מאריך ימיו. וכותב אדמוה"ז שבמקומות רבים נהגו שלא לכסותם בשבת וביום־טוב, שבהם אין פגע־רע, "ומנהג ישראל – תורה היא".

נאמר בגמרא: "כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא", ולמדים זאת מנבואת ה' ליחזקאל, בה כונה לחם מאוס בשם "לחמם־טמא" ודרשו: "לחמם–לח מים". וכן משום ש"לחמם־טמא" בגימטריא "בלא ניגוב ידים". יש המפרשים שטעם הניגוב הוא משום טומאה, שכשנוטל ידיו פחות מרביעית על־ידיו, ידיו הטמאות מטמאות את המים, ואם לא ינגבם, המים הטמאים שבידיו יטמאו את הלחם ולפי־ דבריהם, כשנוטלים יותר מרביעית בכל שפיכה אין צורך בניגוב. אולם יש המפרשים שסיבת הניגוב היא משום שכשהלחם נרטב ונמאס, הוא כמו לחם טמא, ולכן הניגוב הוא חלק מהמצווה ופוסק אדמוה"ז להחמיר כדבריהם. וכתבו הפוסקים, שלשם־כך מועיל אפילו כשהתייבשו הידיים מעצמם ללא מגבת.

ככלל קבעו חכמים שעל־כל המצות מברכים "עובר לעשייתן" כלומר, קודם עשייתן, אלא שבמצוות נטילת־ידיים קיימת בעיה, שכן לפעמים אין הידיים נקיות לברכה, ולכן נפסק להלכה שמברכים אחר הנטילה, אולם למעשה מקפידים שגם במצוות נטילת־ידיים נברך "עובר לעשייתה": כיוון שלאחר נטילת־ידיים יש לנגבן – כאמור בהלכה הקודמת – וכן הנהיגו חכמים לשפשף תחלה את הידיים לטהרה יתירה, משום־כך שפשוף הידיים וניגובן נחשבים אף־הם כחלק ממצוות הנטילה. ולכן לאחר הנטילה מגביהים את הידיים ומברכים על־נטילת־ידיים לפני שפשופן, ואם שכח יברך קודם הניגוב, ואם נזכר רק לאחר הניגוב שלא ברך יש הפוסקים שהפסיד את הברכה, אך לדעת אדמוה"ז יכול לברך בדיעבד כל־עוד ולא ברך "המוציא".

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ־ 80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה – שכן, ככלל אין מברכים על מצווה שמטרתה מניעת־סכנה, ואכן יש שכתבו שאין לברך עליה, ובפרט שלא הוזכרה להלכה בשלחן־ערוך ברכה על כך. אולם יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, וכן משמע מהרבי שיש לברך על עשיית המעקה.

אמרו חכמים שבתחילה לא היה חולי כלל, ומי שהיגיעה שעתו היה מתעטש ומת, עד שבא יעקב אבינו והתפלל שיפסק הדבר. ואדרבה אמרו חכמים, שההתעטשות בעת התפלה היא סימן טוב לאדם, ומראה שמקובלת תפלתו. אבל כיוון שמתחלה ההתעטשות לא הייתה סימן טוב, לכן נהוג כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש אומרים לו "אסותא", שפירושה רפואה – או "לבריאות", בשפה המקובלת כיום. כתבו הפוסקים שהמתעטש עונה למברכו "ברוך תהיה" ואח"כ אומר "לישועתך קיויתי ה'". וישנו מנהג המקובל אצל חסידים, שלאחר ההתעטשות מושכים באוזן ־ביד שבצד האוזן־ כלפי מעלה, ויש שראו זאת בהנהגת רבותינו נשיאנו. בהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בעניין ההתעטשות.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, מקובל כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש מאחלים לו "אסותא" שיהיה לו לבריאות; אלא שדנו הפוסקים האם תמיד ניתן לומר זאת. נפסק בשלחן ערוך שאין לומר זאת בעת הסעודה, מפני שאסור לדבר בסעודה מפני הסכנה. וכן יש הנמנעים מלומר זאת בשבת משום ש"שבת היא מלזעוק", שאין מבקשים רחמים בשבת כבחול, אלא שלמעשה מקובל להקל בזה. הנמצא בבית־הכסא ושומע מבחוץ התעטשות, יש הנמנעים מלומר "אסותא" – לבריאות, משום שאסור לדבר בבית־הכסא. והמתעטש בבית המדרש ובפרט בעת לימוד התורה, נפסק בשלחן ערוך שאין לומר "אסותא" – לבריאות, ואף שכיום יש שהקלו בכך, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר.

אמרו חכמים שהמבקר את החולה בשבת אומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב, דבר האסור בשבת. ודנו הפוסקים אודות נוסח "מי־ שברך" בבית־הכנסת, האם מותר לאומרו בשבת עבור החולה. יש שכתבו שמותר לומר "מי־שברך" עבור חולה שאין נוכח במקום, שבהיעדרו אין מצטערים בהזכרתו. ויש שכתבו לשנות את הנוסח ולומר "שבת היא מלזעוק.." ודעת אדמו"ר הזקן היא שמותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, כמו שהתירו אפילו תענית חלום בשבת. אולם בציבור מותר להזכיר רק חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד־כדי־כך אין להזכירו בציבור בשבת.