הלכה יומית

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", והוסיפו שאפילו ע"י שליח אסור לשאול בשלומה. מטרת האיסור היא לקבוע מרחק בטוח מפני התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום־כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. אמנם כתבו הפוסקים שכאשר אמירת ה"שלום" היא לצורך נימוס, ולא לצורך התעניינות בשלומה וקרבה, אין בכךאיסור. ולכן אם אומרת לו שלום יכול להשיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; אך אף־על־פי־כן נכון לנהוג כפי שכתבו חלק מהפוסקים שעדיף לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. וכמובן שלפנות אליה בשמה הפרטי בכדי לשאול בשלומה – אסור.

אמרו חכמים: "בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש .. מפני כבוד מתים", ומכך שדינים אלו שנאמרו מפני כבוד המת, באים בגמרא בהמשך לאיסור קלות ראש בבית הכנסת, למדו הפוסקים שכשם שבבתי כנסיות "אין אוכלין בהן ואין שותין בהן", כך גם בבתי העלמין קיים איסור אכילה ושתייה. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. וכתבו הפוסקים שגדר בגובה עשרה טפחים )כ- 80 ס"מ( מספיק כדי להפריד את מקום האכילה מבית-העלמין ומותר לאכול מעברו. ודייקו הפוסקים שכל האיסור האמור, הוא רק לגבי אכילה בבית העלמין, אך מאכלים ומשקים שנכנסו לבית העלמין לא נאסרו וניתן להשתמש בהן בחוץ.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא נפטר נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר מלהיטמא חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מאידך מספרים חז"ל שבפטירת רבי יהודה הנשיא אפילו כהנים התעסקו בקבורתו, וכמה מהראשונים ראו בסיפור זה הוכחה שבצדיקים לא קיימת טומאה לאחר הסתלקותם ומותר לכהנים להימצא בסביבתם. וכן כתב רבנו חיים כהן מבעלי־התוספות, שאילו היה נוכח בפטירת רבנו תם היה מיטמא לו, אף שהיה כהן! אלא שכתבו הפוסקים לחלק בין השתתפותם של הכהנים שהותרה אז בעת הקבורה, לבין הליכתם אח"כ לקבריהם, ואסרו על הכהנים לבקר בקברי צדיקים. כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה, ומנהגנו בזה.

בהלכה הקודמת התבאר שיש שהתירו לכהן לגשת אל קברי־ צדיקים. מאידך יש שהחמירו ואסרו זאת, והביאו כמה ראיות מהגמרא על־כך: מסופר שהאמורא רבי בנאה ציין את מערת־ המכפלה, מפני הזהירות מטומאת מת. וכן נאמר בגמרא, שהטמאים שבאו למשה רבנו בבקשה להקריב פסח שני, היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק. משמע מכך שהגם שגוף הצדיק טהור – הנוגע בקברו נטמא. למעשה מציין הרבי לדברי המהרי"ל אחיו של אדמוה"ז, שציווה שיציבו מחיצה סביב ציון קדשו של אדמו"ר הזקן בכדי שלא תהיה בעיה לכהנים לגשת לשם, וכך נהגו אף בשאר אהלי רבותינו נשיאינו, ולכן גם בקברי צדיקים יש להיזהר ולהקפיד שכהנים לא ייגשו אל הציון ממש.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' .. שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". וכתבו הפוסקים שסדר זה נקבע בכל בוקר קודם התפלה, כשאומרים את פסוקי ה"מקרא" אודות הקרבנות, וכן לומדים "משנה"־ פרק המשניות "איזהו מקומן", ואת הברייתא "ר' ישמעאל אומר" הנחשבת כ"תלמוד". ונבחר פרק איזהו־מקומן דווקא כלימוד המשנה משום שהוא "משנה ברורה למשה מסיני", ומתאפיין בייחודיותו שבכל הפרק אין מחלוקת בהבנתו. וכיוון שפרק זה נקבע ללומדו כ"משנה", צריך ללומדו בהבנה, כי מי שאינו מבין לא נחשב לו אמירתו כלימוד כלל. עם־זאת נפסק להלכה, שאף שנחשב כלימוד גם אבלים אומרים אותו, כיוון שהוא חלק מהתפלה.

נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", וביארו חכמים שאיסור זה אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

בהלכה הקודמת התבאר, שלימוד ההלכות בכל יום מחויב על פי ההלכה, ולימוד ההלכות קודם ללימוד בעומק התלמוד. אדמוה"ז מבהיר מבחינה פרקטית, עד כמה נחוץ לימוד ההלכות המעשיות. ראשית, על האדם להיות בקי בכל ההלכות של קיום כל המצוות, וזהירות מכל איסור, מפני שלא תמיד ישנו מורה־ הוראה נגיש, שיוכל לשאול אותו כיצד לנהוג, ובהעדר הלימוד בקלות יוכל לעבור על איסורים ח"ו, כמו בהלכות שבת המרובות. שנית, יתכן ויהיו דברים שכלל לא יעלה בדעתו שקיימת בעיה כלשהי בתחום זה, ולכן על כל אדם מוטל לרכוש ידע כללי בהלכות הצריכות הלכה־למעשה, ולו בכדי שידע להפנות את השאלה אל רב מורה־הוראה שיורהו כיצד לנהוג.

אחת מל"ט־המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני־הקרקע, והרי הוא כבונה, דוגמאות נפוצות לאיסור "משווה־גומות" הוא בטאטוא הבית ורחיצתו. וכתבו הפוסקים ־שאף שכיום הקלו יותר בטאטוא הבית (אך לא החצר) כיוון שכיום רוב הבתים מרוצפים־ את רחיצת הבית בשבת לא התירו, על־אף שכיום החשש שמא ישווה גומות הרצפות הינו חשש רחוק, תקנת חז"ל בעינה עומדת, והתירו זאת רק בעת־הצורך כגון במקום מטונף ביותר כשיישנם תינוקות הזוחלים, מותר לשפוך מים על הרצפה ולגרפם במגב גומי, אך לא בדברים העשויים להביא לידי איסור סחיטה בשבת.

אודות הזהירות בקדושת התפילין נאמר בגמרא: "כלי שהוא כליין אפילו עשרה .. כחד". כלומר, חכמים נזהרו ביותר בכבודן של התפילין עד כדי-כך, שאפילו כשהן מונחות בכמה כיסויים אסור לנהוג בפניהם בביזיון, כל עוד כיסויים אלו שייכים לתפילין, עד שיניח את נרתיקן בכלי אחר שאינו שלהן. ודנו הפוסקים לגבי ישיבה על מזוודה בה מונחות תפילין, ויש שכתבו לאסור זאת אף שהתפילין מונחות בכלי אחר, משום שבישיבתו מכביד עליהם והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.

בהלכה הקודמת התבאר, שקיים איסור שטיפת הרצפה בשבת, על פי גזרת חז"ל, שמא יבוא להשוות גומות שבקרקע ויעבור על איסור "בונה" בשבת. וכתבו הפוסקים שכאשר נכרי שוטף את הרצפה הדבר אפשרי, כיוון שלא אסרו אמירה לנכרי ב"פסיק רישיה" (=כשהפעולה תיעשה בוודאות) ורק ליהודי אסרו זאת. אלא שצריך לומר לנכרי שלא ישתמש עם סמרטוט או כל דבר שעשוי להביא לידי איסור סחיטה. עוד כתבו הפוסקים שניקוי והדחת השיש, הכיור והחרסינות שבמטבח ובבית־הכסא בעת־הצורך, מותרים אף ליהודי בשבת, משום שעליהם לא חלה גזירת חז"ל־ האוסרת את הדחת הקרקע בלבד, אלא שכאמור־ יש להיזהר שלא להשתמש לשם־כך בדבר העלול להביא לידי סחיטה.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים אודות מתנות ושוברים שווי-כסף, האם חל עליהם חיוב מעשר. יש שכתבו שאם משתמש במתנה כמות שהיא, אינו חייב להפריש את הערך הכספי של מעשר ממנה. ויש שסברו שמכל מתנה יפריש שווי מעשר. כמו-כן דנו הפוסקים לגבי אדם הנצרך לקבל מענק ממגבית צדקה, האם חייב הוא במעשר; יש שכתבו שהוא חייב במעשר בדומה לחיוב מעשר בתבואה, אולם יש שכתבו שאינו חייב, כיוון ש"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם", ואם בכל-זאת רוצה להפריש, ראוי שייתן את המעשר לקופה ממנה קיבל את הכסף.

אמרו חכמים: "לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל". ונפסק להלכה שאסור להחזיק כל חפץ יקר־ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין־ בעת התפלה, מחשש שמא יטרידוהו בעת התפלה. ולגבי טרדות שנוצרו במהלך התפילה, כגון שנפל ספר קודש על הרצפה, ומפריע למתפלל להתרכז בתפילתו, מותר להרימו אף באמצע התפלה, אך לא באמצע הברכה – אלא יסיימה וירים את הספר לפני שיתחיל את הברכה הבאה. וכתבו הפוסקים, שאף אם תינוק בוכה באמצע התפלה ומפריע לציבור, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו בלי לדבר, ואם הדבר אינו מועיל – עליו אף לצאת עמו מבית הכנסת עד שיירגע.