הלכה יומית

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר", ולמדו חכמים שאסור לעסוק בחפצי חול ביום השבת, ובכלל זה אסרו מקח-וממכר בשבת, שמא יבוא תוך כדי מסחר לידי איסור כתיבה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מכונות אוטומטיות למכירת משקאות ומאכלים, האם בעליהן מחויב למנוע את השימוש בהן בשבת, משום איסור "מסחר" בשבת. ולמעשה התירו הפוסקים להשאירן פועלות בשבת, בתנאי שהמכונה אינה עומדת ברשותו הפרטית; כמו-כן בעל המכונה יתנה בערב-שבת שהחפץ מכור כבר מערב-שבת, ושאינו מעוניין לקנות את הכסף עד מוצאי שבת. אלא שבמקום שרוב הקונים הם יהודים העלולים לרכוש בשבת ר"ל, עליו להפסיק את פעולת המכונה בערב-שבת, שלא לסייע בידם לחלל שבת.

כפי שהתבאר בהלכות הקודמות ישנו כלל הלכתי: "אין מעבירין על המצוות"; שהמצווה הראשונה בה נתקלים יש לבצעה ולא לדחותה למועד מאוחר יותר. על אף שמעוניינים לקיים מצווה אחרת תחלה. עם זאת, יוצא מן הכלל הוא מי שפגע תחילה בתפילין של ראש: כיון שמן התורה יש להקדים תפילין של-יד, שהרי בתחילה נאמר בפסוק: "על ידך", ואח"כ "בין עינך", לכן אף שבדרך-כלל "אין מעבירין על המצוות", במקרה זה עליו להניח תחילה תפילין של-יד, כפי הסדר האמור בתורה ואחר כך יניח של ראש, אלא שלכתחילה יש להימנע מלהגיע למצב זה, ויש לוודא שהתפילין של יד נגישות יותר משל ראש שלא יצטרך להעביר על המצווה.

בהלכה הקודמת התבארה גזרת חכמים שלא לאכול מתבשיל שבישלו הגויים. אלא, שגזירה זו נתקנה רק במקרים הבאים: א( כאשר המאכל אינו נאכל חי והגוי בבישולו גרם שיוכלו לאכלו, אבל דבר הנאכל חי, בישול הגוי לא אסרו; ב( בישול הגוי נאסר רק במאכלים חשובים העולים "על שולחן-מלכים", כלומר – מאכלים שמזמינים עליהם אורחים, או המשמשים ללפת בהם את הפת. ויש מן הפוסקים האחרונים הסוברים שפלאפל אינו נחשב כ"עולה על שולחן-מלכים", כיוון שבדרך כלל הוא נאכל בצורה עראית ולא קובעים עליו סעודה חשובה, ולכן אין בו איסור של בישולי-עכו“ם; אך יש המחמירים בכך, ובכשרויות המהודרות מקפידים שיהודי ידליק את האש אף לטיגון הפלאפל.

אחת המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת הקצירה, שהיו קוצרים את הזרעים שהכינו לצורך הסממנים. מכאן למדו חכמים שמלאכה זו ותולדותיה נאסרו בשבת, ובכללה נאסרה התלישה בשבת. ועשו סייג למלאכה ואסרו להשתמש באילן בשבת, שמא תוך כדי השימוש בו יבואו לתלוש ממנו. ולכן אסור לעלות או להישען על האילן בשבת. ואפילו מערב-שבת אסור לעלות על העץ על מנת לשהות עליו בשבת, שבשהייתו עליו הוא משתמש בו. מי שעלה על העץ בשוגג מותר לו לרדת בשבת. אבל אם עלה במזיד על האילן, קנסו אותו חכמים שלא ירד ממנו עד צאת- השבת. ויש שכתבו שאם הוא יכול לרדת בקפיצה מבלי להשתמש בעץ, מוטב שיקפוץ.

בהלכה הקודמת התבאר, שכסייג למלאכת הקצירה האסורה בשבת, אסרו חכמים להשתמש כל שימוש בעץ בשבת מחשש שמא יבואו לתלוש ממנו. מטעם זה אסור להניח חפצים על העץ או לקחת חפצים שהיו מונחים עליו בשבת, ואפילו אם היו מונחים שם מערב שבת. כמו כן יש להיזהר שלא להניח על האילן בערב שבת חפצים שצריכים להשתמש בהם בשבת. ואפילו אם הייתה שקית על העץ ורוצה להכניס לתוכה חפצים או להוציאם אסור. ואם היא מונחת על מסמר התקוע בעץ מותר. כמו-כן אסרו להשתמש בצדדי האילן אבל בצדי צדדיו מותר. כתבו הפוסקים שערסל התלוי על מוט המחובר לעץ, מותר בשימוש בשבת, רק במידה והעץ יציב ולא מתנדנד בשעת השימוש בערסל.

הורו חכמים: "שאין גוללין ספר תורה בציבור", משום כך אף בבית המקדש כשהיה הכהן הגדול קורא בתורה ביום הכיפורים, פרשה אחת מספר ויקרא ואחת מספר במדבר. את הקריאה בספר במדבר היה קורא בעל פה, כדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר התורה. אלא שלמעשה נהוג כיום שכשקוראים בתורה בשתי מקומות כגון בשבת ראש חודש, גוללים את ספר התורה, וביארו הפוסקים שזהו משום שהציבור מוחל על כבודו למען קריאת עליית ה"מפטיר" מתוך הספר, וכמה טעמים נאמרו ליישב את ההבדל בין ההקפדה על טורח הציבור בבית המקדש לבין מחילת הציבור בבית הכנסת למען קריאת התורה שתקנו הקדמונים.

בהלכה הקודמת התבארה חומרת כבוד הציבור וההקפדה שלא להטריחם. ישנם עוד הלכות הקשורות לכך: נפסק להלכה שיחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, והציבור כבר סיים תפלתו, אין החזן רשאי להמתין להם. כמו כן נפסק שעל אף שצריך לבדוק את הציציות לפני לבישת הטלית, מי שנקרא לעלות לתורה ומתעטף בטלית, לא יבדוק את ציציותיו, מפני טורח הציבור. דנו הפוסקים לגבי ספר תורה שהוצא מהארון בטעות שאינו מוכן במקום בו קוראים באותו היום האם ניתן להחזירו לארון ולהוציא את הספר הנכון, או שיש לגללו בפני הציבור. ולמעשה כיון שכיום הציבור מוחל על כבודו, מן הראוי שלא להחזיר את ספר התורה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרי"ץ.

אמרו חכמים: "עושין חופות לחתנים .. ותולים בהם .. אוכל נפש", כלומר, מותר לתלות מאכלים מעל חופת החתנים, בשונה מהאמור – להבדיל – מעל המת שאין תולים דברי מאכל, משום שיימנעו אח"כ לאוכלם, אך מאכלים הניתנים מעל החתנים מותר כיוון שייאכלו לבסוף. ומכאן נפסק להלכה, שאסור לגרום למאכל דבר שימנע את אכילתו. ודנו הפוסקים לגבי הכנסת דברי מאכל לבית-הכסא מפני רוח- רעה שבו, ויש שהקפידו שלא לגעת במאכל כלל לאחר היציאה משם לפני נט"י. ולמעשה נהוג שלא להכניס דברי מאכל לשם לכתחילה, אך בעת הצורך, כגון, הנמצא במקום ציבורי ונצרך לשאת עמו תיק ובו דברי מאכל, יש להקל בכך בפרט כשהמאכל מכוסה. ובדיעבד, מאכל שנכנס לבית-הכסא אינו נאסר.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור בין חמין בין בצונן", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. בקשר לדין זה מובא בראשונים שלא לרחוץ לתענוג בשבוע שחל בו תשעה-באב, ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם לאחר י"ז בתמוז עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז בתמוז, יש מן האחרונים שכתבו לאסור רחיצה בבריכה שנועדה אך ורק לשם תענוג ובילוי, אלא שלמעשה אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אולם מובא בספרים שבימים אלו יש להישמר ביותר מפני הסכנה, לכן יש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית.

נאמר "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", ואמרו חז"ל, "במקום רינה שם תהא תפילה", ואף הזהירו על-דבר החשיבות להתפלל בבית- הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר ביהכ"נ, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום רינה", עליו להקפיד שלא להתפלל לפני בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ואם יפנה פניו לבית הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי ביהכ"נ מותר להתפלל כשפניו לירושלים. אלא שכותב אדמוה"ז שמצוה מן המובחר להתפלל בבית-הכנסת. כשהצבור מתפלל בבית פרטי ולא בביהכ"נ, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בביהכ"נ ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

אחד הכללים שקבעו חכמים בהלכות "מוקצה" בשבת, הוא: "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת-השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו. דנו הפוסקים אודות בגדים שנתלו לייבוש בערב-שבת, האם מותר להורידם בשבת; לדברי-הכל אסור להורידם בשבת לצורך החול, משום שאסור להכין משבת לחול. אך להורידם לצורך שבת יש שהתירו; ויש שהחמירו לאסור מהטעם האמור – שכיון ש"בבין השמשות" הם היו אסורים בשימוש, שאם יגע בהם עלול הוא לסחוט בשבת – לכן גם לאחר שהתייבשו דינם כ"מוקצה". ולמעשה מדברי אדמוה"ז משמע שאינן מוקצה ומותר להשתמש בהם בשבת.

נאמר בגמרא: "כל האומר תהלה לדוד בכל-יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ותקנו לאמרו בכל-יום בהקדמת הפסוקים "אשרי". מפני הפסוק "פותח את ידיך" המשבח על שה' מפרנס בריותיו. ויש לכוון את פירוש-המלות של פסוק זה, ומי שלא כיוון עליו לחזור. ולכן כשנזכר מיד – כשאוחז עדיין ב"אשרי" – יחזור ויכוון. ואם נזכר רק לאחר "אשרי", יש אומרים שאינו צריך להשלים כיוון שלאחר שמונה-עשרה אומר שוב "אשרי". אך רוב הפוסקים סוברים שיחזור ויאמר פסוק "פותח את ידיך" בין הפרקים ויכוון. ואם כבר אמר "ישתבח", יאמר זאת לאחר שמו"ע. ויש שכתבו שיש להשלים עד סוף הפרק. ולכתחילה יש להיזהר לכוון בפעם הראשונה בכדי שלא יצטרך לחזור.