הלכה יומית

אחת המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת הקצירה, שהיו קוצרים את הזרעים שהכינו לצורך הסממנים. מכאן למדו חכמים שמלאכה זו ותולדותיה נאסרו בשבת, ובכללה נאסרה התלישה בשבת. ועשו סייג למלאכה ואסרו להשתמש באילן בשבת, שמא תוך כדי השימוש בו יבואו לתלוש ממנו. ולכן אסור לעלות או להישען על האילן בשבת. ואפילו מערב-שבת אסור לעלות על העץ על מנת לשהות עליו בשבת, שבשהייתו עליו הוא משתמש בו. מי שעלה על העץ בשוגג מותר לו לרדת בשבת. אבל אם עלה במזיד על האילן, קנסו אותו חכמים שלא ירד ממנו עד צאת- השבת. ויש שכתבו שאם הוא יכול לרדת בקפיצה מבלי להשתמש בעץ, מוטב שיקפוץ.

בהלכה הקודמת התבאר, שכסייג למלאכת הקצירה האסורה בשבת, אסרו חכמים להשתמש כל שימוש בעץ בשבת מחשש שמא יבואו לתלוש ממנו. מטעם זה אסור להניח חפצים על העץ או לקחת חפצים שהיו מונחים עליו בשבת, ואפילו אם היו מונחים שם מערב שבת. כמו כן יש להיזהר שלא להניח על האילן בערב שבת חפצים שצריכים להשתמש בהם בשבת. ואפילו אם הייתה שקית על העץ ורוצה להכניס לתוכה חפצים או להוציאם אסור. ואם היא מונחת על מסמר התקוע בעץ מותר. כמו-כן אסרו להשתמש בצדדי האילן אבל בצדי צדדיו מותר. כתבו הפוסקים שערסל התלוי על מוט המחובר לעץ, מותר בשימוש בשבת, רק במידה והעץ יציב ולא מתנדנד בשעת השימוש בערסל.

הורו חכמים: "שאין גוללין ספר תורה בציבור", משום כך אף בבית המקדש כשהיה הכהן הגדול קורא בתורה ביום הכיפורים, פרשה אחת מספר ויקרא ואחת מספר במדבר. את הקריאה בספר במדבר היה קורא בעל פה, כדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר התורה. אלא שלמעשה נהוג כיום שכשקוראים בתורה בשתי מקומות כגון בשבת ראש חודש, גוללים את ספר התורה, וביארו הפוסקים שזהו משום שהציבור מוחל על כבודו למען קריאת עליית ה"מפטיר" מתוך הספר, וכמה טעמים נאמרו ליישב את ההבדל בין ההקפדה על טורח הציבור בבית המקדש לבין מחילת הציבור בבית הכנסת למען קריאת התורה שתקנו הקדמונים.

בהלכה הקודמת התבארה חומרת כבוד הציבור וההקפדה שלא להטריחם. ישנם עוד הלכות הקשורות לכך: נפסק להלכה שיחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, והציבור כבר סיים תפלתו, אין החזן רשאי להמתין להם. כמו כן נפסק שעל אף שצריך לבדוק את הציציות לפני לבישת הטלית, מי שנקרא לעלות לתורה ומתעטף בטלית, לא יבדוק את ציציותיו, מפני טורח הציבור. דנו הפוסקים לגבי ספר תורה שהוצא מהארון בטעות שאינו מוכן במקום בו קוראים באותו היום האם ניתן להחזירו לארון ולהוציא את הספר הנכון, או שיש לגללו בפני הציבור. ולמעשה כיון שכיום הציבור מוחל על כבודו, מן הראוי שלא להחזיר את ספר התורה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרי"ץ.

אמרו חכמים: "עושין חופות לחתנים .. ותולים בהם .. אוכל נפש", כלומר, מותר לתלות מאכלים מעל חופת החתנים, בשונה מהאמור – להבדיל – מעל המת שאין תולים דברי מאכל, משום שיימנעו אח"כ לאוכלם, אך מאכלים הניתנים מעל החתנים מותר כיוון שייאכלו לבסוף. ומכאן נפסק להלכה, שאסור לגרום למאכל דבר שימנע את אכילתו. ודנו הפוסקים לגבי הכנסת דברי מאכל לבית-הכסא מפני רוח- רעה שבו, ויש שהקפידו שלא לגעת במאכל כלל לאחר היציאה משם לפני נט"י. ולמעשה נהוג שלא להכניס דברי מאכל לשם לכתחילה, אך בעת הצורך, כגון, הנמצא במקום ציבורי ונצרך לשאת עמו תיק ובו דברי מאכל, יש להקל בכך בפרט כשהמאכל מכוסה. ובדיעבד, מאכל שנכנס לבית-הכסא אינו נאסר.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור בין חמין בין בצונן", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. בקשר לדין זה מובא בראשונים שלא לרחוץ לתענוג בשבוע שחל בו תשעה-באב, ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם לאחר י"ז בתמוז עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז בתמוז, יש מן האחרונים שכתבו לאסור רחיצה בבריכה שנועדה אך ורק לשם תענוג ובילוי, אלא שלמעשה אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אולם מובא בספרים שבימים אלו יש להישמר ביותר מפני הסכנה, לכן יש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית.

נאמר "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", ואמרו חז"ל, "במקום רינה שם תהא תפילה", ואף הזהירו על-דבר החשיבות להתפלל בבית- הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר ביהכ"נ, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום רינה", עליו להקפיד שלא להתפלל לפני בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ואם יפנה פניו לבית הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי ביהכ"נ מותר להתפלל כשפניו לירושלים. אלא שכותב אדמוה"ז שמצוה מן המובחר להתפלל בבית-הכנסת. כשהצבור מתפלל בבית פרטי ולא בביהכ"נ, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בביהכ"נ ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

אחד הכללים שקבעו חכמים בהלכות "מוקצה" בשבת, הוא: "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת-השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו. דנו הפוסקים אודות בגדים שנתלו לייבוש בערב-שבת, האם מותר להורידם בשבת; לדברי-הכל אסור להורידם בשבת לצורך החול, משום שאסור להכין משבת לחול. אך להורידם לצורך שבת יש שהתירו; ויש שהחמירו לאסור מהטעם האמור – שכיון ש"בבין השמשות" הם היו אסורים בשימוש, שאם יגע בהם עלול הוא לסחוט בשבת – לכן גם לאחר שהתייבשו דינם כ"מוקצה". ולמעשה מדברי אדמוה"ז משמע שאינן מוקצה ומותר להשתמש בהם בשבת.

נאמר בגמרא: "כל האומר תהלה לדוד בכל-יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ותקנו לאמרו בכל-יום בהקדמת הפסוקים "אשרי". מפני הפסוק "פותח את ידיך" המשבח על שה' מפרנס בריותיו. ויש לכוון את פירוש-המלות של פסוק זה, ומי שלא כיוון עליו לחזור. ולכן כשנזכר מיד – כשאוחז עדיין ב"אשרי" – יחזור ויכוון. ואם נזכר רק לאחר "אשרי", יש אומרים שאינו צריך להשלים כיוון שלאחר שמונה-עשרה אומר שוב "אשרי". אך רוב הפוסקים סוברים שיחזור ויאמר פסוק "פותח את ידיך" בין הפרקים ויכוון. ואם כבר אמר "ישתבח", יאמר זאת לאחר שמו"ע. ויש שכתבו שיש להשלים עד סוף הפרק. ולכתחילה יש להיזהר לכוון בפעם הראשונה בכדי שלא יצטרך לחזור.

בהלכה הקודמת התבאר איסור טלטול הכלים, כסייג וזהירות לעם בשמירת השבת. אלא שבעקבות ההבחנה שחזרו העם להיזהר בהלכות שבת הוציאו מכלל האיסור כלים שונים במצבים מסוימים, ולכן התירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר, לכל צורך שהוא ואפילו לצורך הכלי עצמו שלא יינזק, אולם אסור לטלטלו בשבת סתם כך ללא כל מטרה. לעומתו, "כלי שמלאכתו לאיסור", כלומר, שנועד לעשיית דבר האסור בשבת, אסור לטלטלו בשבת, אלא אם מעוניין להשתמש בו שימוש המותר בשבת, או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח. וכאשר הכלי יקר שאין משתמשים בו לשימוש זר כגון סכין שחיטה אין לטלטלו בשום אופן בשבת כדין "מוקצה מחמת חסרון כיס".

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", ופירש רש"י": "אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". כלומר, כשהאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

נאמר: "ואהבת את ה' אלקיך .. בכל מאודך", ופירשו חכמים: "בכל ממונך". דנו הראשונים אודות גדרה של מצווה זו, והרמ"א פסק להלכה, שעל "לא-תעשה" צריך אדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור עליו. גם אם איסור זה "בא מכלל עשה" כלומר, איסור הנלמד מפעולה חיובית הכתובה בתורה. יש שכתבו שאף במעשה שיש בו רק סיוע לדבר עבירה דרבנן, מחויב שלא לעבור עליה גם אם יאבד את רכושו. ונחלקו הפוסקים לגבי "לאו שאין בו מעשה", יש שכתבו שכיוון שזו עבירה פסיבית מחוייב עד חומש מרכושו, אך יש שכתבו שגם בעבירות אלו הצטווינו להימנע אפילו במחיר כל הרכוש.