הלכה יומית

נפסק להלכה שבשני מיני מאכל ששמם או טעמם שווים אין דין בורר, ולכן אף שאינו חפץ באחד מהן, מותר להוציא את המאכל שאינו חפץ, ואין בכך משום איסור בורר. יתר על כן כתבו הפוסקים, שדין זה אמור אפילו כשיש במאכל חלקים שאינם נחשבים אצלו, כגון: קערת דג בה ישנם חתיכות קטנות וגדולות, אין איסור להוציא את הקטנות, ואפילו אם משליך את החתיכות הקטנות לאשפה כי אינם מנות מכובדות אינו נראה כבורר פסולת, כיון שרגילים לאכול את הכל והכל מין אחד. דוגמא נפוצה לכך מצויה אף בפסח, שרוצים לברור מצות שלימות ל"לחם משנה", כתבו הפוסקים שהדבר מותר משום שהינם מין אחד.

כחלק מהאבלות על תלמידי רבי עקיבא, כתבו הגאונים שלא להרבות בשמחה בימי הספירה ונפסק להלכה שלא לעשות ריקודים, מחולות ושמחות יתירות בימים אלו. וכתבו האחרונים שכשם שאסור לשמוע ניגונים של כלי זמר בימי ספירת העומר, כך אסור לשומעם על ידי מכשירים שונים. לדעת פוסקים רבים במקרים מסוימים ניתן להקל, כגון המלמד נגינה לשם פרנסה. ולגבי השמעת מוזיקה בסעודת מצווה, נהוג להימנע מכך, ובפרט שלא לערוך ריקודים ומחולות. ויש שנמנעו מלערוך אף הכנסת ס"ת בימי הספירה. בנוגע למוזיקה בכינוסי ילדים הורה הרבי שאף לאחר ל"ג בעומר, יש לערוך סיום מסכת בכדי לצאת מידי ספק.

אסרו חכמים לקבוע בערב שבת סעודה גדולה מפני כבוד השבת, שאם ירבה באכילה ושתיה בערב שבת לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי. יתר על כן, אפילו בשבת עצמה לאחר הקידוש, מצווה להימנע מלאכול אפילו ללא קביעות סעודה, לפני שיאכל את עיקר סעודת השבת שהיא הפת. בכדי שיאכל את הפת בשבת כשהוא תאב לכך. אולם מי שאוכל בבית הכנסת לאחר הקידוש ומתכוון ליטול ידיו רק בביתו, אין למנעו מכך, משום שאין חיוב גמור לאכול את הפת לתיאבון ובפרט כשאוכל "מזונות", שהרי ישנם מקורות חשובים לכך שניתן לצאת ידי סעודת השבת במיני מזונות. אלא שלכתחילה עדיף שייטול ידיו מיד לאחר הקידוש.

על הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת". דרשו חכמים: "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" שכל אחד מחויב במצווה זו ולא שישמע מאחר. וכתבו הפוסקים שלפני שיברך על ספירת העומר, לכתחילה עליו לדעת תחלה איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד – סופר כראוי ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק יותר מכדי דיבור בדברים אחרים, צריך לברך שנית.

נאמר: “החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. ומבאר הרמב"ן בדרשותיו,  שכיוון שהתורה צוותה לקרוא לניסן החודש הראשון ולאייר שני, ציווי זה חל גם כיום, אלא שבנוסף משתמשים אף בשמות החודשים עמם עלו ישראל מבבל, על שם הגאולה מבבל "לזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה’“. אלא שכתבו הפוסקים שמכך שדבריו של הרמב"ן לא הובאו כהלכה למעשה אלא בדרשותיו, והראיה שחז"ל לא תקנו בשטרות למנות לפי חודשי התורה. מה גם ששמות החודשים עמם עלו בני ישראל מבבל נקבעו ע"י כנסת הגדולה ברוח הקודש ועל כן אין לזלזל בהן, ואף בברכת החודש מברכים את החודש בשמות החודשים שעלו מבבל.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אלא שאף במין מאכל אחד ייתכן בורר כגון שישנם עלי חסה המעופשים שבדרך כלל אין אוכלים אותם, אם מוציאם מייתר העלים הרי זה בורר, ולכן יש להוציא בידו רק את העלים הטובים מתוך הרקובים ורק בסמוך לסעודה לאחר היציאה מבית הכנסת וכן יש להקפיד להוציא רק מה שצריך לאותה הסעודה. וכתבו הפוסקים, שאף כששניהם מיני מאכל אם הם מינים שונים בשמם ובטעמם וחפץ רק במין אחד מהם, יש בתערובת זו דיני בורר כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת הוזכר שאף בשני מיני מאכל וחפץ רק במין אחד מהם, יש בתערובת זו דיני בורר. ולגבי ההגדרה מה נחשב למין שונה כתבו הפוסקים, שאם הם מינים שונים בשמם ובטעמם נחשבים כשני מינים. אך אם שמם או טעמם זהה נחשבים כמין אחד ואין בהם דין בורר. ולגבי ההגדרה מה נחשב למין שונה כתבו הפוסקים, שאם הם מינים שונים בשמם ובטעמם נחשבים כשני מינים. אך אם שמם או טעמם זהה נחשבים כמין אחד ואין בהם דין בורר. ולמשל חלבון וחלמון נחשבים כמין אחד משום ששניהם נקראים ביצה, אלא שכאשר הביצה חיה והדרך להשתמש רק בחלמון אין להפרידם.

ליציאת מצריים קיימת משמעות הלכתית אף בדיני ממונות. כאמור: "לי בני ישראל עבדים .. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ודרשו חז"ל: "ולא עבדים לעבדים". ולכן קבעו חז"ל שעובד יהודי רשאי להתפטר מעבודתו, "אפילו בחצי היום" ומעסיקו אינו יכול לחייבו להשלימה. אלא שבמלאכה המוגדרת כדבר האבד, כגון נגן לחתונה, שחייב המעסיק למצוא נגן אחר במקומו, בכדי לא לגרוע מהשמחה, רשאי לגלגל על העובד את עלות העסקתו של אחר שיעשה את העבודה במקומו, אולם אחריותו של העובד המתפטר מוגבלת עד כדי גובה שכרו. ואם העבודה היא בקבלנות באמצעות קניין או חוזה מחויב הפועל לעבודתו. וכשאין הסכמה בין הצדדים יש לפנות לבי"ד מוסמך.

בהלכה הקודמת התבאר שלשכיר יום קיימת האפשרות לחזור בו מביצוע עבודתו אלא שהמעסיק זכאי להביא עובד חלופי על חשבון העובד שהתפטר, בכפוף לגובה שכרו. ודנו הפוסקים האם המעביד זכאי לפיצוי, כאשר לא שכר עובד חלופי, וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד. יש הסבורים שכשנגרם הפסד למעביד עקב התפטרות העובד או שנמנע ממנו רווח בטוח, העובד נושא באחריות כלפי מעבידו אף יותר מן הסכום שהיה נדרש המעביד לשלם תמורת עובד חלופי. אלא שרווחת הדעה שאף במקרה שנגרם למעסיק הפסד בעקבות התפטרות העובד, אחריותו של העובד מוגבלת לסכום שהיה המעביד זכאי להוציא להעסקת עובד חלופי. וכשאין הסכמה בין הצדדים יש לפנות לבי"ד מוסמך.

בהמשך לאמור בהלכה הקודמת אודות אי השימוש כיום במניין החודשים של התורה, ראוי לציין את דברי הפוסקים אודות השימוש בתאריכים לועזיים. יצוין כי ישנה עדיפות להשתמש בתאריכים עבריים בלבד. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון שבשימוש בתאריכים לועזיים, לא עוברים משום האיסורים: “ושם אלקים אחרים לא תזכירו”, וכן- "ובחוקותיהם לא תלכו"; לכן הותר הדבר בעת הצורך ויציין "למניינם". כשיש צורך להשתמש בתאריכים לועזיים, נחלקו הפוסקים כיצד יעשה: יש סוברים שעדיף לכתוב את המספר, ולא להזכיר את שמות החודשים הלועזיים שמקורם בעבודת אלילים. לעומתם יש שהעדיפו  להשתמש בשמות החודשים הלועזיים, ולא לכתוב את מספרם, שכן מבחינת התורה מניין החודשים הוא לחודש יציאת-מצריים, ניסן.

כחלק מדיני האבלות על תלמידי רבי עקיבא אין מסתפרים בימי ספירת העומר, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. ואף שלהלכה ישנם חילוקי דעות ממתי ועד מתי אין להסתפר, אך למעשה – מנהגנו שאין מסתפרים עד ערב חג השבועות. לגבי תספורת הילד הראשונה – אפשערניש – במלאות לו ג' שנים בימי הספירה, הורה הרבי, שאת ענייני החינוך יש להתחיל מיד ביום הולדתו, אך את גזיזת השערות יש לדחות לל"ג בעומר. ואם יום הולדתו חל לאחר ל"ג בעומר, אין להקדים את התספורת, אלא יש לעשותה בערב חג השבועות.

נאמר: "וספרתם לכם .. שבע שבתות תמימות תהיינה". ויש שפרשו שהספירה צריכה להיות ב"תמימות", ואם אינו מקיים את חלקה אינו יכול לקיים את כולה. ולכן השוכח לברך באחד מימי הספירה, לא יספור בימים שלאחריו. ויש הסוברים שכל לילה מימי הספירה נחשב כמצווה בפני עצמה ולכן מי שהחסיר מימי הספירה יכול להמשיך ולספור בברכה. ולמעשה, הכריע אדמוה"ז שאם נזכר ביום יברך ללא ברכה ובלילה ימשיך לספור בברכה, אך אם לא נזכר ביום ימשיך לספור מיום זה והלאה ללא ברכה. אלא שראוי לציין שעורר הרבי שכיוון שחוששים לשתי הדעות, נכון לדעת ולכוון שהספירה הנוכחית הינה חלק מספירת שבעה שבועות.