הלכה יומית

טעה ובירך על פירות האילן "האדמה" או "שהכל" יצא ידי חובתו, אך אם ברך ברכה אחרת צריך לחזור ולברך בורא פרי העץ, חוץ מענבים שאם בירך עליהם "בורא פרי הגפן" יצא ידי חובתו מפני שהענבים הם בכלל הגפן.

דברים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", וטעה וברך ברכת המזון או "על המחיה", במקום "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו. מי שאכל תמרים ובמקום לברך "על העץ" ברך ברכת המזון או ברכת "על המחיה", יצא – מפני שהם סועדים את הלב. מי שאכל דבר מה ובברכה אחרונה ברך בטעות "על הגפן" – לא יצא ידי חובתו, אבל אם אכל ענבים יצא ידי חובתו מפני שהם בכלל הגפן. אכל פירות האילן שאינם משבעת המינים, ובמקום לברך "בורא נפשות" בירך "על העץ" יצא ידי חובתו ואין צריך לחזור ולברך, אבל אם אכל פירות משבעת המינים ובמקום לברך "על העץ" ברך "בורא נפשות" צריך לחזור ולברך.

אסור להזכיר שם שמים לבטלה והעובר על כך ביטל מצות עשה שנאמר "את ה' אלקיך תירא", וכן נאמר "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה", ומכלל היראה הוא שלא להזכיר שמו ית' בדברים שאין בהם צורך. ומן התורה רשאי להזכיר את השם דרך שבח וברכה אפילו שלא לצורך, אלא שחכמים אסרו לברך ברכה שאינה צריכה.

איסור הוצאת שם שמים לבטלה הוא בשבעת השמות המיוחדים לקדוש ברוך הוא ("שמות שאינן נמחקים") והם: 1) י-ה-ו-ה (והוא שם המפורש אותו אין מבטאים אפילו בתפלה ובקריאת הפסוקים אלא קוראים אותו לפי הניקוד שלו אדנות או אלוקים, כפי שאף מצוין בדרך כלל בחומשים ובסידורים); 2) א-ד-נ-י; 3) א-ל; 4) א-ל-ו-ה; 5) א-ל-ה-י-ם; 6) א-ל-ה-י; 7) שדי. ולגבי שם "צבאות" נוהגים למעשה שהוא נקרא כפי שהוא, גם שלא בשעת תפילה.

שבעה השמות המיוחדים להקב"ה אסורים להזכירם הן בלשון הקודש והן בשאר לשון כגון ג-ט בלשון אשכנז או בכל שפה אחרת, והרוצה להזכיר את שם המפורש שלא לצורך יאמר השם.

שמות המיוחדים להקב"ה, והם שבעת השמות שאינם נמחקים, אסור להזכירם בבית המרחץ אפילו בלשון חול, דהיינו שם שהקב"ה נקרא בו בשפה כל שהיא (כגון: ג-אָט, G-od). אין לומר בבית המרחץ "שלום" (כשמתכוון לענין השלום), אך מותר לקרוא לאדם ששמו "שלום" בשמו, כיון שאינו מתכוון על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם.

מותר לבטא את שם ה' כשקורא פסוק שלם מן התנ"ך, הן כשקורא את הפסוק בפני עצמו והן כשקורא בתוך לימוד משנה (ומצוי ביותר בפרקי אבות) ובגמרא וכדומה, אולם שלא בתוך פסוק אסור להזכיר את ה' אף בתוך כדי למודו. וכשלומד את נוסח הברכות אסור להזכיר את ה' כשאינו מחויב לברכם, אבל המלמד ילדים את נוסח הברכות מותר לו להזכיר את ה', אך לא יענה 'אמן' אחר ברכותיהם בשעה שלומדים אם אינם מברכים על דבר מה אלא רק מתלמדים.

אסור לברך ברכה לבטלה, ואף אסור לענות 'אמן' אחר ברכה זו. כמו כן אסור לגרום לברכה שאינה צריכה כגון בשני מינים שברכתם שווה אין לברך על כל מין ומין אלא יש לפטרם בברכה אחת. עבר והזכיר שם שמים לבטלה יאמר מיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; ואם בשעה שאומר את הברכה נזכר שהיא לבטלה אם רק אמר 'ברוך אתה ה" ועדיין לא אמר 'אלקינו' יסיים: 'למדני חוקך', שהוא לשון הפסוק, ובמקרה שרק התחיל תיבת 'אלוקינו' (כלומר התחיל לומר 'אלקי' וללא סיים 'אלקינו') יסיים: 'ישראל אבינו מעולם ועד עולם' שהוא גם כן לשון הפסוק ויאמר גם בשכמל"ו .

אודות הזהירות שלא לשנות את נוסח התפילה, מבאר הרבי על פי הידוע שראשוני ראשונים דייקו בכל עניני תפלה ועד לתיבה, והיו שוקלים וסופרים מספר מנין תיבות התפלות והברכות. וכיוון שהוזהרנו "אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים", וכפי שהזהיר האריז"ל אפילו בקשר לפיוטים, שהתקבלו רק הפיוטים "שנתקנו ע"ד האמת, אך אלה האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דבורם בלא ידיעה כלל"; ובפרט יש להיזהר שלא לשנות מנוסח התפלה בסידור אדה"ז שכידוע בירר וקבע את נוסח התפלה על פי ששים סדורים שהיו לפניו.

בכל יום לפני הברכה על הטלית והעיטוף בה, צריך לבדוק את חוטי הציצית, ובפרט את החוטים שעל הכנף והכריכות – שמא נקרעו ונפסלו. ואף על פי שבדק את הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם היום ואין אומרים שהנם בחזקת כשרות לעולם כיוון שמצוי שייחתכו מסיבות , ולכן תקנו חכמים שיבדוק בכל יום. ואף את ציציות הטלית קטן יש לבדוק בכל יום, ונכון לבדקם בכל מקרה. גם בשבת צריך לבדוק את חוטי הציציות, אך נזהרים שלא להדק את הקשר, ולכן ראוי שבעת הבדיקה יחזיק הבודק את הקשר בידו וכך לא יתהדק הקשר וכן יהיה לו היכר שהיום שבת ולא יבוא להדק את הקשר.

מן האמור "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" למדו שברכת-"הגומל" צריכה להיות "בקהל עם" – בעשרה, "ובמושב זקנים" – שלפחות שניים מהם יהיו תלמידי-חכמים, ופרט זה אינו מעכב. אך אם ברך בפחות מעשרה נחלקו הפוסקים האם יצא, ולכן טוב שישוב ויברך בעשרה בלא שם ומלכות. ונהוג לברכה בעמידה לאחר עלייה-לתורה או לאחר הקדיש של קריאת-התורה, וטוב להשתדל לעלות לתורה במעמד זה. וכתבו הפוסקים שהמברך הגומל ייתן צדקה לצורכי ציבור. וכן שיאמר ביום שניצול את פרשת קרבן-תודה (ויקרא ז, יא-טו) ופרשת נסכים (במדבר טו, א-טז).

דנו הפוסקים האם ניתן לשבת בעת ה"ההקפות" בשמחת-תורה, יש מן הפוסקים שכתב לחלק, שבעת ההקפות ממש (סביב הבמה) יש חיוב לעמוד, כדין כל הרואה הולכת ספר-התורה (ובוודאי בשעת הוצאת והכנסת הס"ת); אולם בעת הכיבודים, המכירות ובריקודים וכדומה ניתן לשבת. ויש שכתבו שבשעת הדחק ניתן להקל לשבת גם בעת ההקפות, כיוון שספר-התורה נמצא בתוך מעגל אנשים העומדים זה ליד זה, במרחק הפחות משלשה טפחים אחד מהשני נחשבים הם כ"מחיצה". וטעמים נוספים נאמרו ללמד זכות על היושבים ויש המדקדקים כשרוצים לנוח ולהתיישב יוצאים מעט מחוץ לבית הכנסת (אא"כ אוחזים הס"ת בחיקם).