הלכה יומית

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שבחג הפסח עצמו חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ מן התורה; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה זה בלב שלם ויעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ אף קודם זמן איסורו, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא ישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב פסח.

נאמר: "וקראת לשבת עונג" ודרשו חכמים- "במקום עונג .. שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הראשונים בהגדרת ה"מקום", ולכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש ממש. ובהגדרת ה"סעודה" שמקיימים במקום הקידוש, הורו הגאונים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ויקדש שוב במקום שיסעד.

אסרו חכמים אכילת המצה בערב פסח מעלות השחר בכדי שיהיה תאב לאכילת המצה בליל הסדר ויאכלה בחיבה. והוסיפו הפוסקים וכתבו שהרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים ועד פסח אין אוכלים מצה. דנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' בימים אלו שקודם הפסח, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי חובה בפסח, ולכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא משום חביבות המצווה, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ולפחות בערב פסח יש להקפיד ע"כ.

אמרו חכמים: "מצווה בו יותר מבשלוחו", כלומר, על אף שהאדם יכול למנות שליח במצוות שאינן חובת הגוף, עם זאת מצווה שהאדם עצמו יתעסק בה. לגבי בדיקת חמץ חובת הבדיקה היא על בעל הבית, אך רשאי לשלוח את בני ביתו לבדוק את הבית בברכה. ולמעשה הנכון ביותר שבעל הבית יברך ויבדוק בעצמו את הבית, אלא שיכול לזכות בכך אף את בני ביתו, ובעת הברכה יעמדו בניו בסמיכות אליו, יכוון להוציאם בברכתו ויענו "אמן". ויבדקו בעל הבית עצמו ואף בניו תחלה בסמיכות למקום הברכה על-מנת שלא יהיה "הפסק", וכך גם יקיים את "מצווה בו" ע"י שיבדוק בעצמו, וגם יזכה את בני ביתו.   

נאמר בגמרא "טעם מקדש .. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת". כלומר, אף מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לקדש ואפילו לאחר כמה שעות מכניסת השבת, וכל עוד ולא יצאה השבת עליו לעשות קידוש מיד שנזכר. ממשמעות דברי חז"ל שהתייחסו לדין זה בלשון דיעבד, למדו הפוסקים וכתבו שמלכתחילה אסור לטעום כלום ואפילו מים משהגיע זמן הקידוש, אף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש הוא סמוך לכניסת השבת. אך כאמור בדיעבד יש לעשות קידוש עד צאת השבת מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

כאמור בהלכה הקודמת בדיעבד זמן הקידוש הוא עד צאת השבת. ואם אירע שנזכר שלא קידש לאחר שבירך "המוציא" לפני שטעם פרוסת "המוציא", לא יקדש על היין אלא על הפת. משום שאם יקדש על היין, יביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום מהפת לפני הקידוש כדי שלא תהא ברכת "המוציא" לבטלה, ואסור לאדם להביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום קודם הקידוש. ואף אם יצטרך לבקש לחם משנה בין הברכה לאכילה – אין זה הפסק כי הוא לצורך האכילה. אך אם כבר אכל עליו לקדש מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

נאמר בגמרא: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים, אף שהם מוקצה, משום כבודו של האדם, מותר להוציאם. כשהם מפריעים לאדם. ודנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם אלא אם צריך את מקומם בלבד. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל בנוכחותם משום רוח רעה שעליהם – אף שנחשבים למוקצה – מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

אמרו חכמים: "טפח באשה ערוה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערוה" ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, ואסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגדו אם מגולים אצלו מקומות שדרכם להיות מכוסים ואפילו אם הוא תינוק בן יומו, אך לברך כנגדו מותר כגון בברית המילה. אלא שבאשה ישנם מקומות נוספים שדרכם להיות מכוסים ונחשבים כ"ערוה", משום שהם מביאים את האיש המסתכל בהם לידי הרהור, ולכן אסור לאיש להתפלל כנגדן כאשר הם מגולים, אלא יחזיר פניו מהן או יעצום עיניו.

אמרו חכמים: "באחד באדר משמיעין על השקלים". שבזמן הבית הביאו קרבנות ציבור לכפרה מכספי הציבור, ובחודש ניסן הביאו  את הקורבנות לשנה הבאה מהתרומה החדשה. חז"ל קבעו כי יש לתת תרומה זו בחודש אדר בכדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן שתכנן לתת לאחשוורוש על זממו. לאחר החורבן תקנו לקרוא בתורה פרשת שקלים זכר למצווה זו. וכן הנהיגו לתת "זכר למחצית השקל" ג' חצאי מטבע המדינה, עבור כל אדם מבן כ' או י"ג שנה. אך עורר הרבי על המנהג לתת עבור כל בני הבית וגם עבור הקטנים. ויש שכתבו לתת אף על עוברים, כמ"ש "כל העובר", ופירשו שהוא מלשון 'עובר', ומי שנתנו עבורו פעם אחת לא יפסיקו לתת עבורו.

כתב הרמ"א שטוב לתת את סכום "זכר למחצית השקל" בשלושה מטבעות ממטבע הנהוג במדינה, כנגד שלשת הפעמים שכתוב "תרומה" בפרשת שקלים; ועוד כתבו הפוסקים שזהו אף רמז לתענית שלשת הימים שצמו בימי אסתר ועוררו על המנהג שיש לתת ביום התענית לצדקה כסכום הסעודות ואכן אחד הטעמים למנהג זה הוא "כדי שיהא צדקה עם התענית לכפר". לפיכך, נהוג שנותנים "זכר למחצית השקל" ביום תענית אסתר לפני תפלת מנחה. וכיוון שהובא בפוסקים שמנהג זה קשור עם הכפרה של יום התענית, לכן נהוג אף בירושלים לתתו ביום התענית ואף כשהתענית מוקדמת ליום חמישי, ומי שלא נתן ביום התענית ייתן קודם קריאת המגילה בפורים.

נפסק להלכה: "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד" מפני הסכנה, והביאו ראיה לדבר מן הגמרא. יתר על כן מובא שיש ליטול ידיים בין אכילת הדגים לבשר, אולם כבר כתבו הפוסקים שכאשר אוכלים עם סכין ומזלג אין צורך ליטול ידיים. ולגבי סדר האכילה כתבו הפוסקים שיש לאכול תחלה את הדברים הקלים לעיכול יותר, לכן יש להקדים את הדגים. ואף שישנם פוסקים שכתבו שאין הכרח בכך, כותב אדמוה"ז בליקוטי תורה שזהו "מנהג ישראל לאכול דגים קודם בשר", ומבאר זאת על פי פנימיות העניינים. ולכן באותה הסעודה ראוי להקפיד ע"כ, אך אם התחיל סעודה חדשה ניתן להקל בכך.

נאמר: "זכור אל תשכח את אשר עשה לך עמלק". חכמים פרשו, "זכור" – פירושו בפה, "ואל תשכח" – בלב. ותקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. נחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בקריאת "זכור". יש שכתבו שאין הנשים חייבות במחיית עמלק כי אינן לוחמות; ויש שכתבו שאמנם חייבות כי זו "מלחמת מצווה" ואינה מצווה שהזמן גרמא, אולם כיוון ששמיעתה מספר תורה אכן תלויה בזמן, אינן חייבות לשמעה מס"ת.אך הדעה המקובלת בפוסקים היא – שתבאנה הנשים לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, וכפי שעורר הרבי שנהגו נשי-ישראל לבוא לבית-הכנסת; וכשאין הדבר מתאפשר תקרא מתוך החומש.