הלכה יומית

אמרו חכמים שהרואה אילנות מלבלבים בימי ניסן אומר: "שלא חיסר בעולמו כלום". את ברכת האילנות מברכים על אילני מאכל, ומשתדלים שיהיו לפחות שני אילנות מאכל המלבלבים בפרחים. ודנו הפוסקים לגבי מי שלא ראה את לבלוב האילנות, אלא ראה את האילן רק כשהיו כבר פירות שלימים, יש שהתירו זאת אך הגבילו ואמרו שרק בראיה הראשונה ניתן לברך אף בראיית הפירות, ובשלחן ערוך נפסק שאין לברך. למעשה, ב"לוח ברכות הנהנין" כותב אדמוה"ז לברך ללא שם ומלכות, אך כיוון שהשמיט זאת אדמוה"ז ב"סדר ברכת הנהנין", לכן אין לברך אלא על הלבלוב, ומי שאיחר וראה רק את הפירות לא יברך ואפילו בלא שם ומלכות.

נאמר: "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה". ודרשו חכמים: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". כלומר, תורה שבכתב יש לקרוא מן הכתוב דווקא. איסור זה לכמה שיטות נחשב כאיסור מן התורה. ובטעם האיסור יש שכתבו שיש ערך מיוחד לקריאה מתוך הכתב, כיוון שניתנה התורה כתובה ורמוזים סודות בצורת כתיבתה. יש שהסבירו שהחשש הוא מתקלות בלימוד כיוון שהתורה מעיקרה נועדה ללמדה מן הכתוב. ויש שראו בכך צורך לשימור התורה שבכתב, שאם היה מותר לאמרה בעל פה היו מתעצלים לכתבה. ולמעשה גם כיום קיים איסור זה, אלא שבאופנים מסוימים נהוג להקל, כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור אמירת פסוק מתורה שבכתב בעל-פה. אלא שבאופנים מסוימים כתבו הפוסקים להקל. יש שכתבו שהאיסור הוא להקריא לאחרים בעל פה אך לומר בעצמו מותר, אולם אדמוה"ז פוסק שיש להחמיר בכך אלא שמי שנוהג לקרוא לעצמו בעל-פה אין למחות בידו. האופנים בהם נהוג להקל, כאשר הפסוק שגור בפי הכל מותר לאומרו בעל-פה, כמו"כ יש לשנן את פסוקי התורה שיהיו חקוקים במוחו והאיסור הוא רק לומר בעל-פה. ידוע אף המנהג לשנן בעל-פה את שירת "האזינו" משום שכתוב עליה במפורש "שימה בפיהם". אדם שאינו רואה ר"ל רשאי לומר פסוק בעל-פה, ומי שצריך לצטט פסוק בעל-פה טוב שישנה קצת מנוסח הפסוק.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

נאמר בגמרא: "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא ייטלנה"; וכתבו הראשונים ב’ טעמים לכך, או משום בזיון כאשר נוטל את המזוזה, או משום מזיקין שיבואו לבית. העובר דירה ובעל הבית אינו מעוניין במזוזות, כשיש חשש שהם יבואו לידי בזיון ודאי מותר להסירן כדי למונען מכך. אולם, אם אין חשש לביזיון המזוזות אין להסירן. אלא שבעל המזוזות רשאי לדרוש מבעל הבית שישלם את תמורתן או ישיב אותן כשיקבע מזוזות אחרות. וכשבעל הבית אינו מסכים לשלם יש שהתירו להסירן כשיש בזה הפסד מרובה, אך יש שאסרו זאת בכל מצב, כיון שבהסרת המזוזות יש סכנה ו”חמירא סכנתא מאיסורא”.

מסופר בגמרא: "חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר". כלומר, האמורא חזקיה הסתפק האם טבריה הייתה מוקפת חומה מימות יהושע, ומספק קרא את המגילה בי"ד באדר ואף בט"ו. והרבה כתבו שיש לנהוג כך, אלא שבט"ו קוראים במגילה ללא ברכה מחמת הספק. והיו שהוסיפו ואמרו שיש לנהוג אף את יתר מצוות פורים. ולגבי "ועל הניסים" כתבו שאין לאמרו. ודנו הפוסקים לגבי מקום הסמוך למקום שיש בו ספק האם גם בו יש לנהוג כך ביום ט"ו. והרבה כתבו שלא נוהגים, משום שגם המקומות המסופקים שנויים במחלוקת. אולם יש להרבות בו בשמחה, ולא רק במקומות אלו אלא בכל מקום, ואין אומרים תחנון, ואדרבה יש להוסיף בשמחה על פורים ש"מעלין בקודש".

בין מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְּלַבֵּן – הסרת הלכלוך מהצמר, ניקויו והלבנתו באמצעות שטיפה וצביעה. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. ודנו בגמרא אודות כיבוס נעל מעור בשבת ולמסקנת הגמרא מותר להעביר נעל עור במים כי אינו סופג, אך לא לשפשפה לאחר הרטבתה. למעשה נפסק שבוץ יבש על גבי הנעליים אסור לפוררו ולהסירו משום איסור "טוחן", אולם מותר לקנח בוץ לח שאינו מתפורר אלא נמרח. וכן מותר להשרות נעליים במים כדי שיתנקו מעצמם, אך אסור לשפשף את הלכלוך כדי להסירו. וכשיש בנעליים בהם חלקי בד או שהם תפורים בחוטים, אסור לשרותם במים.

אמרו חכמים: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". לתקנה זו קדמה תקנת משה רבינו לדרוש הלכות החג בחג עצמו, אולם חכמים תקנו להקדים זאת. מקור תקנה זו היא לעם העולים לרגל, ומטרתה להזהיר את העם שהיו בקיאים בהלכות קודם החג, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה וכל חכם היה דורש ללמד את העם את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. אולם בדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג. עם-זאת, במקומות שיש להזהיר את הציבור על הלכות הפסח נהוג שהרב אף דורש בהלכות החג.

נאמר בגמרא שאיסור מוקצה חל אף על הדבר עליו הונח המוקצה מערב שבת בכוונה, שכן נעשה הוא "בסיס לדבר האסור". ומוקצה שנשכח, כגון אבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית בכדי שתיפול האבן. דוגמה נפוצה לכך קיימת במקררים בבית: דברים שאינם ראויים לאכילה כשהם חיים או קפואים דינם כמוקצה כי אינם ראויים לאכילה. במקרה שהונחה גלידה ומעליה שקית קמח, ניתן להשתמש בגלידה בשבת, רק בתנאי שהניח את הקמח ללא כוונה מיוחדת שיהיה דווקא עליו, וימשוך את הגלידה והקמח ייפול, אבל כשסידר בכוונה את הקמח על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה בשבת, שהיא כבסיס לדבר האסור.

כשם שאסור לדבר בין הברכה לעשיית המצווה כך אסור לדבר בין הברכה לאכילה, משום שהדיבור נחשב ל"הפסק", ואם טעה ודיבר, חייב לחזור ולברך. אלא שאמרו בגמרא שאם דיבר בצרכי הסעודה, כגון שאמר "הביאו מלח", אינו צריך לחזור ולברך, משום שאינו נחשב ל"הפסק". כמו"כ אסור ללכת ממקום למקום בין הברכה לאכילה, שגם ההליכה נחשבת ל"הפסק". אם ההליכה היא לצורך האכילה, כגון, שנאלץ לאכול במקום שאסור לברך בו, רשאי לעשות זאת בתנאי ששני המקומות הינם בבית אחד. ודנו הפוסקים עד מתי אין להפסיק בין הברכה לאכילה, יש שסברו עד שיאכל כזית, אולם ממשמעות אדמוה"ז עולה שאין להפסיק עד שיבלע, גם אם אכל פחות מכזית.

אחת המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה", ולמדו רבותינו את איסור נטילת נשמה בשבת מהמשכן, שכן, במשכן הוצרכו להרוג אילים מאדמים, כדי להשתמש בעורותיהם לצורך המשכן. דנו הפוסקים לגבי צידתם והריגתם של בעלי חיים המזיקים. וכתבו שמותר להרוג בעלי חיים שנשיכתן מסכנת חיים בוודאות, כגון, נחש או עקרב ארסיים ודומיהן, אפילו כשאינם מתקרבים אליו להזיקו, שהרי בעצם היותם חופשיים יש לחשוש לסכנה, וכן מותר להרוג דבורה או צרעה בנוכחותם של בעלי אלרגיה לעקיצתן שמא יבואו לידי סכנת חיים. כאמור, דין זה הוא רק לגבי בעלי חיים העלולים להביא לסכנת חיים, ובהלכה הבאה יתבאר דינם של יתר בעלי החיים המזיקים.

בהלכה הקודמת התבאר דין איסור נטילת נשמת בעלי חיים בשבת, וההיתר במצב של סכנת חיים. לגבי בעלי חיים שלפעמים נשיכתן ממיתה ולפעמים אינה ממיתה, כתבו הפוסקים שכשהם רצים אחריו מותר להורגם. אך כשאינם רצים אחריו, אלא שחושש שבעתיד יגיעו אליו, עליו להרגם בשינוי ולא להורגם באופן הרגיל – הריגה שנראית בגלוי ובמתכוון, אבל מותר לדורסם לפי תומו, תוך כדי הליכתו. לגבי בעלי חיים שנשיכתם מזיקה אך לעולם אינה ממיתה, כותב אדמוה"ז שכשאינם רצים אחריו ראוי שלא להורגם אם יכול להישמר ולהזהיר את האחרים מפניהם, ושאר בעלי חיים שמפריעים ועוקצים ואין חשש סכנה בדבר כלל, אסור בשום אופן להורגם בשבת.