הלכה יומית

נאמר בגמרא "טעם מקדש .. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת". כלומר, אף מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לקדש ואפילו לאחר כמה שעות מכניסת השבת, וכל עוד ולא יצאה השבת עליו לעשות קידוש מיד שנזכר. ממשמעות דברי חז"ל שהתייחסו לדין זה בלשון דיעבד, למדו הפוסקים וכתבו שמלכתחילה אסור לטעום כלום ואפילו מים משהגיע זמן הקידוש, אף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש הוא סמוך לכניסת השבת. אך כאמור בדיעבד יש לעשות קידוש עד צאת השבת מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

כאמור בהלכה הקודמת בדיעבד זמן הקידוש הוא עד צאת השבת. ואם אירע שנזכר שלא קידש לאחר שבירך "המוציא" לפני שטעם פרוסת "המוציא", לא יקדש על היין אלא על הפת. משום שאם יקדש על היין, יביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום מהפת לפני הקידוש כדי שלא תהא ברכת "המוציא" לבטלה, ואסור לאדם להביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום קודם הקידוש. ואף אם יצטרך לבקש לחם משנה בין הברכה לאכילה – אין זה הפסק כי הוא לצורך האכילה. אך אם כבר אכל עליו לקדש מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

נאמר בגמרא: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים, אף שהם מוקצה, משום כבודו של האדם, מותר להוציאם. כשהם מפריעים לאדם. ודנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם אלא אם צריך את מקומם בלבד. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל בנוכחותם משום רוח רעה שעליהם – אף שנחשבים למוקצה – מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

אמרו חכמים: "טפח באשה ערוה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערוה" ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, ואסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגדו אם מגולים אצלו מקומות שדרכם להיות מכוסים ואפילו אם הוא תינוק בן יומו, אך לברך כנגדו מותר כגון בברית המילה. אלא שבאשה ישנם מקומות נוספים שדרכם להיות מכוסים ונחשבים כ"ערוה", משום שהם מביאים את האיש המסתכל בהם לידי הרהור, ולכן אסור לאיש להתפלל כנגדן כאשר הם מגולים, אלא יחזיר פניו מהן או יעצום עיניו.

אמרו חכמים: "באחד באדר משמיעין על השקלים". שבזמן הבית הביאו קרבנות ציבור לכפרה מכספי הציבור, ובחודש ניסן הביאו  את הקורבנות לשנה הבאה מהתרומה החדשה. חז"ל קבעו כי יש לתת תרומה זו בחודש אדר בכדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן שתכנן לתת לאחשוורוש על זממו. לאחר החורבן תקנו לקרוא בתורה פרשת שקלים זכר למצווה זו. וכן הנהיגו לתת "זכר למחצית השקל" ג' חצאי מטבע המדינה, עבור כל אדם מבן כ' או י"ג שנה. אך עורר הרבי על המנהג לתת עבור כל בני הבית וגם עבור הקטנים. ויש שכתבו לתת אף על עוברים, כמ"ש "כל העובר", ופירשו שהוא מלשון 'עובר', ומי שנתנו עבורו פעם אחת לא יפסיקו לתת עבורו.

כתב הרמ"א שטוב לתת את סכום "זכר למחצית השקל" בשלושה מטבעות ממטבע הנהוג במדינה, כנגד שלשת הפעמים שכתוב "תרומה" בפרשת שקלים; ועוד כתבו הפוסקים שזהו אף רמז לתענית שלשת הימים שצמו בימי אסתר ועוררו על המנהג שיש לתת ביום התענית לצדקה כסכום הסעודות ואכן אחד הטעמים למנהג זה הוא "כדי שיהא צדקה עם התענית לכפר". לפיכך, נהוג שנותנים "זכר למחצית השקל" ביום תענית אסתר לפני תפלת מנחה. וכיוון שהובא בפוסקים שמנהג זה קשור עם הכפרה של יום התענית, לכן נהוג אף בירושלים לתתו ביום התענית ואף כשהתענית מוקדמת ליום חמישי, ומי שלא נתן ביום התענית ייתן קודם קריאת המגילה בפורים.

נפסק להלכה: "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד" מפני הסכנה, והביאו ראיה לדבר מן הגמרא. יתר על כן מובא שיש ליטול ידיים בין אכילת הדגים לבשר, אולם כבר כתבו הפוסקים שכאשר אוכלים עם סכין ומזלג אין צורך ליטול ידיים. ולגבי סדר האכילה כתבו הפוסקים שיש לאכול תחלה את הדברים הקלים לעיכול יותר, לכן יש להקדים את הדגים. ואף שישנם פוסקים שכתבו שאין הכרח בכך, כותב אדמוה"ז בליקוטי תורה שזהו "מנהג ישראל לאכול דגים קודם בשר", ומבאר זאת על פי פנימיות העניינים. ולכן באותה הסעודה ראוי להקפיד ע"כ, אך אם התחיל סעודה חדשה ניתן להקל בכך.

נאמר: "זכור אל תשכח את אשר עשה לך עמלק". חכמים פרשו, "זכור" – פירושו בפה, "ואל תשכח" – בלב. ותקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. נחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בקריאת "זכור". יש שכתבו שאין הנשים חייבות במחיית עמלק כי אינן לוחמות; ויש שכתבו שאמנם חייבות כי זו "מלחמת מצווה" ואינה מצווה שהזמן גרמא, אולם כיוון ששמיעתה מספר תורה אכן תלויה בזמן, אינן חייבות לשמעה מס"ת.אך הדעה המקובלת בפוסקים היא – שתבאנה הנשים לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, וכפי שעורר הרבי שנהגו נשי-ישראל לבוא לבית-הכנסת; וכשאין הדבר מתאפשר תקרא מתוך החומש.

נאמר: "לא תגנוב" ודרשו חכמים שאיסור זה הוא אפילו "על מנת לשלם ". כלומר, איסור גניבה וגזילה נאסר אפילו כאשר בסופו של דבר הבעלים יצא מרווח. אלא שבדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת. כגון הצריך קיסם קטן לחצוץ בו את שיניו, מותר לו ליטול קיסם קטן מגדר של אדם פרטי. אלא שהאמור הוא בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות. כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים. וכן שלא ידוע מופרשות שהבעלים מתנגד לכך. וכותב אדמוה"ז שממידת חסידות להחמיר כשאפשר, ולא להשתמש בשום דבר של חבירו, ללא רשות מפורשת.

נאמר במגילה: "משלוח מנות איש לרעהו". ודייקו חז"ל שחובה לשלוח שתי מנות לאדם אחד, איש לרעהו ואשה לרעותה. שיעורו של המשלוח לכתחילה כזית בכל מנה או לפחות כזית יחד ששויו 2 פרוטות לפחות. מנהג הרבי לשלוח "משלוח-מנות" לשלושה, לכהן, לוי וישראל קבועים. המשלוח הכיל: אוזן-המן ממולא פרג, פרי ובקבוק יי"ש. כמו"כ עורר הרבי על מנהג ישראל לשתף גם את הקטנים בכל ענייני הפורים כולל במצוות משלוח מנות. כתבו הפוסקים שאין שולחים מנות לאבֵל תוך שלושים, ולאבֵל על הוריו תוך שנים עשר חודש. האבֵל עצמו, אפילו תוך שבעה, חייב במשלוח-מנות, אך עליו לשלוח לרעהו רק מיני מאכל ולא ממתקים ומגדנות.

נאמר בגמרא: "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא ייטלנה"; וכתבו הראשונים ב’ טעמים לכך, או משום בזיון כאשר נוטל את המזוזה, או משום מזיקין שיבואו לבית. העובר דירה ובעל הבית אינו מעוניין במזוזות, כשיש חשש שהם יבואו לידי בזיון ודאי מותר להסירן כדי למונען מכך. אולם, אם אין חשש לביזיון המזוזות אין להסירן. אלא שבעל המזוזות רשאי לדרוש מבעל הבית שישלם את תמורתן או ישיב אותן כשיקבע מזוזות אחרות. וכשבעל הבית אינו מסכים לשלם יש שהתירו להסירן כשיש בזה הפסד מרובה, אך יש שאסרו זאת בכל מצב, כיון שבהסרת המזוזות יש סכנה ו”חמירא סכנתא מאיסורא”.

מסופר בגמרא: "חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר". כלומר, האמורא חזקיה הסתפק האם טבריה הייתה מוקפת חומה מימות יהושע, ומספק קרא את המגילה בי"ד באדר ואף בט"ו. והרבה כתבו שיש לנהוג כך, אלא שבט"ו קוראים במגילה ללא ברכה מחמת הספק. והיו שהוסיפו ואמרו שיש לנהוג אף את יתר מצוות פורים. ולגבי "ועל הניסים" כתבו שאין לאמרו. ודנו הפוסקים לגבי מקום הסמוך למקום שיש בו ספק האם גם בו יש לנהוג כך ביום ט"ו. והרבה כתבו שלא נוהגים, משום שגם המקומות המסופקים שנויים במחלוקת. אולם יש להרבות בו בשמחה, ולא רק במקומות אלו אלא בכל מקום, ואין אומרים תחנון, ואדרבה יש להוסיף בשמחה על פורים ש"מעלין בקודש".