הלכה יומית

נאמר "וקראת לשבת עונג". מעבר לדברים שקבעו חכמים שבהם מענגים את השבת, ישנם דברים שאסרו לבצע קודם השבת מחשש שהדבר יפריע לעונג שבת, כגון, לצאת להפלגה ארוכה בשלושת הימים הסמוכים לשבת, שהדבר כרוך בדרך כלל בצער סחרחורות וכדומה, לכן גם כאשר ידוע שהניתוח הינו קצר וקל, ואינו כרוך באשפוז, ראוי להימנע מלעשותו בערב שבת. זאת ועוד, במקרה שייתכן ויידרש מהמנותח לעבור סדרת טיפולים ובדיקות ויחללו את השבת בגללו, במצב זה קביעת הניתוח סמוך לשבת מהווה איסור וודאי. אך כל זה הוא רק כשמועד הניתוח ניתן לקביעה מראש יש לדרוש שיתבצע בשלשת ימי השבוע הראשונים. אך כשדחיית הניתוח כרוכה בסיכון חיי האדם – אין לדחותו.

כמים תיקנו לאכול ג' סעודות בשבת, בכל סעודה שהיא מחובת השבת יש חיוב להזכיר את השבת בברכת המזון. וכששכח להזכיר שבת עליו לחזור ולברך שוב. ומכיוון שבדיעבד יוצאים ידי חובת שתי הסעודות הראשונות גם באכילת מזונות, לכן מי שמקדש ביום ואוכל מזונות ושכח להזכיר קדושת שבת בברכה מעין ג' עליו לחזור  ולברך שוב. אבל מי שכבר אכל את סעודות השבת ושוב טעם מזונות ושכח "רצה" בברכה, לא יחזור, מכיוון שאין אכילה זו מחובת השבת.

חכמים תיקנו ליטול ידיים לכל דבר שטיבולו במשקה. שכן, על פי כללי הטהרה, אוכל שהיה רטוב ונגע בדבר טמא – נטמא האוכל. מתוך צפייה לבניין בית המקדש ראו חכמים צורך לתקן גם בימינו להקפיד על כך. תקנה זו מוגבלת בכמה תנאים: ראשית, שהמאכל נרטב מאחד משבעת המשקים שהם: יין, דם, שמן זית, חלב, טל, דבש ומים בלבד. שנית, תקנה זו היא רק כשהמאכל רטוב בפועל, ושרגילים לאכול אותו בידיים. לגבי צ'יפס המטוגן בדרך כלל ביתר השמנים – גם אם הוא נאכל ללא מזלג אין צורך ליטול ידיים לפניו. אך אם טוגן הצ'יפס בשמן זית יש ליטול ידיים או לאכלו ע"י מזלג.

בדרך כלל, איסור שהתערב במאכל, באופן שלא ניתן לזהותו, בטל כשיש במאכל פי שישים ממנו. אולם ישנם דברים שאינם בטלים לעולם מפאת חשיבותם או חומרתם. אחד מהם הוא כאשר האיסור הוא שלם, המוגדר כ"בריה" ואינו בטל. אך כשה"בריה" הינה זבוב, מתעורר ספק, שכן, מדובר על דבר שטעמו פגום, ומאידך הוא בריה שלימה. בדין זה נחלקו הפוסקים האם "בריה" פגומה בטלה. כיוון שמדובר באיסורי אכילה, לכן מן הראוי לכתחילה להחמיר ולאסור את כל התבשיל. אך הסיר אינו צריך הכשרה.

אע"פ שמצוות ציצית אינה חובה על האדם – ורק כשיש לאדם בגד עם ארבע פינות, אסור לו ללבוש אותו עד שיטיל בו ציצית. עם זאת בגמרא האריכו מאוד בגודל מעלת הציצית ששומרת את האדם מלחטוא, שמזכירה כל הזמן את קיום המצוות, לכן מן הראוי לחפש להדר במצוות ציצית. גיל חינוך במצוות ציצית הוא מאז שקטן יודע איך להתעטף והוא כבן שש. יחד עם זאת, מצד קדושת המצווה והסגולה שבזה מובא להדר בזה כבר מגיל שלוש.  ההנהגה אצל רבותינו נשיאנו הייתה שמאז שהתינוק יודע ללכת ועוד לפני כן  שילבש טלית קטן. 

מלאכת מבשל היא אחת מל"ט אבות מלאכות, ודינה כדלהלן: כלי ראשון הוא הכלי שנמצא או שהיה על האש, ואסור לכל הדעות לתת בו דבר שיתבשל, ו'מצקת' דינה ככלי ראשון. כלי שני הוא לאחר שהוציאו את התבשיל מהכלי הראשון והעבירוהו לכלי אחר, כשעדיין הוא בחום שהיד סולדת בו, וגם בו אסור לחמם בשבת חוץ ממשקים ותבלינים, וכלי שלישי הוא שהעבירו את התבשיל מכלי שני לעוד כלי. ההלכה קובעת  ש"אין בישול אחר בישול", כלומר שדבר שכבר התבשל אין איסור לחממו בשבת, אולם דבר שנאפה ולא בושל – אסור לחממו משום "מבשל". לכן כשרוצים לשים שקדי מרק אפויים במרק, יש להקפיד לשים אותם רק בכלי שלישי.

נאמר בתורה לאחר סיפור מלחמת מדין "אך את הזהב ואת הזהב . . כל דבר אשר יובא באש תעבירו במים", מפסוק זה למדו חכמים שכל דבר שמגיע במגע עם אש, כלומר, כלים שמכינים בהם אוכל, שהם מצורכי הסעודה צריכים טבילה, אך כלים שאינם באים במגע ישיר עם האוכל אינם צריכים טבילה. נחלקו הראשונים בנוגע לכלים שהם רק כלי הגשה, כגון קנקנים, האם נחשבים ככלי אוכל כיוון ששמים בהם אוכל, או שכיון שלא אוכלים  מתוכם אינם צריכים טבילה. למעשה מחמת הספק מטבילים כלים אלו בלי ברכה. 

חכמים תקנו שכל אישה שמתחתנת בעלה יכתוב לה כתובה, שטר הכתובה הינו שטר התחייבות ממונית שמטרתו הוא להבטיח שחיי הנישואין יהיו תקינים. אחד מן הדברים שחכמים תיקנו הוא סכום ממוני שבאם האיש יגרש את אשתו אזי הוא יהיה חייב לה, מלבד המזונות.  בזמננו, הסכום נמדד בערך של כסף אמיתי של 960 גרם, ובנוסף תוספת 200 זקוקים כסף שיש מי שאמד זאת בכ56 גרם כסף. מטרת חיוב זה הוא שאדם לא יגרש את אשתו בקלות. ולכן במקרה ששטר הכתובה אבד, עליהם ללכת מיד לרב שיכתוב להם כתובה חדשה כדין "כתובה דאירכסא" = כתובה שאבדה, בנוכחות עדים.

נאמר בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", מכאן למדו שברכת המזון מן התורה הינה לאחר האכילה. חכמים הוסיפו כי יש לברך גם קודם האכילה.  על ברכות שחיובן מדרבנן, נאמר כי "ספק ברכות להקל", ומי שאינו בטוח שעליו לברך אינו יכול לברך מחשש לאיסור ברכה לבטלה. אולם כאשר הברכה היא מן התורה –שאכל לחם ומסופק אם ברך ברכת המזון- אפילו עבר זמן רב- עליו להחמיר ולברך כל עוד והמזון לא התעכל, אך כשחש שוב ברעב שזהו סימן לעיכול המזון, ולא יברך.

נאמר בתורה "ונקלה אחיך לעיניך" מכך למדו חכמים "שכיון שלקה אחיך הוא", כאשר אדם עשה עבירה שעונשה הוא מלקות וקיבל את ענשו הרי הוא כישראל כשר לכל דבר. כיום שאין לנו דיינים סמוכים, ואין עונש מלקות – נפסק בשו"ע שכאשר אדם מקבל על עצמו בבית הדין שלא יחזור שוב על אותו מעשה, נחשב הדבר לתשובה והאדם חוזר לכשרותו. עם זאת, יש לדעת שזהו רק בעבירות שבין אדם למקום, אבל כאשר האדם עבר על עבירה שהיא בגדר של בין אדם לחבירו, הרי שמלבד התשובה שהוא צריך לעשות כלפי הקב"ה הרי שלימות הכפרה שלו היא דווקא כאשר יפייס את חבירו.

בפרשת ציצית נאמר "ולקחתם לכם" ודרשו חכמים שהטלית צריכה להיות משלכם. עם זאת מובא בפוסקים שכשמשאיל אדם לחבירו טלית יכול לברך עליה, כיוון שהשאילו לצורך קיום המצווה. כמו כן מי שמוצא טלית בבית הכנסת ורוצה להתפלל בה, יכול לברך עליה משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו, והרי הטלית לא מתקלקלת מכך, אלא אם כן יודעים בפירוש שהבעלים מקפיד ומתנגד לכך. אולם יש לזכור להחזיר את הטלית למקומה אח"כ, וכן לקפלה אם הייתה מקופלת – ובשבת א"צ לקפלה, ובתנאי שהדבר נעשה באקראי ולא בקביעות. למעשה אם ניתן להשיג את בעל הטלית, ראוי לבקש תלחה ממנו את הטלית כ"מתנה על מנת להחזיר".

כתוב בגמרא שבאמירת "ויכולו" בליל שבת מעידים שהקב"ה ברא את השמים ואת הארץ. בנוגע לדיני עדות נאמר בתורה "ועמדו שני האנשים", מפסוק זה למדים על עדות שיש לאמרה בעמידה ובציבור, לכן יש הסוברים שצריך לומר "ויכולו" בעמידה ובציבור  – בהתאם לגדר עדות, וגם כשהתפלל ביחיד יש להקפיד שהאמירה תהיה עם אדם נוסף. אך למעשה, מנהגינו הוא שאין מקפידים לומר פסוקים אלו עם אדם נוסף, אלא רק נוהגים לומר זאת  בעמידה.