הלכה יומית

על אף שחכמים הזכירו רק ארבע סכנות עליהם צריכים להודות כשנחלצים מהם, כתבו פוסקים רבים שאף ביתר הסכנות כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל צריך להודות לה' בברכת-"הגומל". ואמרו חכמים ששניים שהתעתדו לצאת להפלגה בספינה, ואחד מהם הפסיד את הספינה וחרה לו, ולימים נודע לו שטבעה ספינתו של חברו בים, עליו להודות לה'". ומכאן דייקו הפוסקים שאפילו על מניעת סכנה מודים לה', אלא שאין הכוונה לברכת "הגומל", כיון שברכה זו תיקנו חז"ל רק למי שכבר היה בצרה ודאית וניצל ממנה, אך מי שלא הסתכן בפועל אינו מברך "הגומל", אלא כולל את הודאתו בברכת "מודים" כשאומר "על ניסך שבכל יום עמנו".

יש להקפיד שיהיה הצד השחור שברצועות לצד חוץ [וגם המניח תפילין שרצועותיהן שחורות משני הצדדים, יקפיד שהצד החיצוני של העור יהיה כלפי חוץ. וניתן לזהות זאת בקל, שהצד החיצוני חָלָק יותר מהפנימי], ולא יתהפכו הרצועות. ואם נהפכו בשוגג, מדת חסידות להתענות. ואין להקפיד שלא יתהפכו אלא מה שמקיף את הראש פעם אחת, אבל מה שמשתלשל ותלוי לפניו מהרצועה אין צריך להקפיד כלל שלא יתהפך, לפי שאין זה מעיקר המצוה, ובתפילין של יד יש להקפיד רק על הכריכה הראשונה שסביב הקיבורת. ויש להקפיד שלא יגררו רצועות התפילין על גבי הקרקע.

ברכת-"הגומל" נתקנה לניצולים מן הסכנה, אולם קטן אינו צריך לברך ברכת-"הגומל" אפילו כשהגיע לגיל חנוך. ובארו הפוסקים שטעם הדבר הוא משום שנוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", וקטן אינו בר-חיוב. ולגבי נשים בברכת-"הגומל" יתבאר בהלכה הבאה.

המתפלל צריך לדקדק בתיבות התפילה, ולכן יש להמתין מעט בין מילה שהאות שבסופה היא אותה אות המתחילה במילה שלאחריה שאז עלולה להיבלע אות, וכן במילה שסופה האות -מ' ותחילת המילה שלאחריה היא האות א', בכדי שלא תבלע האל"ף. כמו כן צריך להיזהר שלא ידגיש את הרפה ולא ירפה את הדגש, ואם התפלל ולא דקדק באותיות התפילה יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור.

נחלקו הפוסקים האם למעשה נשים חייבות בברכת-"הגומל", אדה"ז הביא את דעת הסוברים שאשה חייבת, ומצריכים יולדת הקמה מחלייה לברך ברכת-"הגומל". אולם יש אומרים בשם הרבי שנשים אין מברכות הגומל כלל, ובטעם הדבר שפשט המנהג שאין נשים מברכות הגומל, ביארו הפוסקים משום שברכה זו נאמרת בעשרה ואין זו דרכה של אשה שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה". ויש שנהגו שהיולדת שהחלימה בטרם תשוב לעיסוקיה תלך לבית-הכנסת ותשמע את בעלה או אחד מהציבור כשעולה לתורה ואומר "ברכו את ה' המבורך", וכן שתשמע "אמן יהא שמה רבא", וכשעונה תכוון גם להודות על הצלתה מן הסכנה.

המתקשה להתפלל בלשון הקודש, בעת שמתפלל בציבור יכול להתפלל אף בשפה אחרת, אבל המתפלל ביחידות עליו להתפלל בלשון הקודש מפני שהמלאכים מליצי היושר אינם מכירים שאר שפות, אבל תפלת הציבור אינה צריכה למלאך שנאמר "הן א-ל כביר ולא ימאס". ומי שכלל אינו מבין לשון הקודש עדיף שיתפלל תמיד בלשון שמבין ויכוון בתפילתו, מאשר להתפלל בלשון הקודש ללא כוונת הלב.

אסור לש"ץ לזוז ממקומו בשעת הכריעה, ולכן יעמוד מלכתחילה קצת רחוק מעמוד התפלה כך שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו עוזרים לו לקום. בשעה שהש"ץ אומר 'הוא אלקינו אין עוד' – אומר הקהל את פסוקי 'אתה הראת'. החזן אינו אומר פסוקים אלו. ויש לש"ץ להאריך בזה מעט כדי שהציבור יספיק לומר את כל הפסוקים, ולא למהר ולהתחיל "אוחילה לא־ל". לאחר מכן סוגרים את ארון הקודש.

ביום הכיפורים נוהגים ללבוש "קיטל", שהוא בגד לבן שרומז לשני עניינים. האחד כדוגמת תכריכים של מתים, שעל ידי זה הלב נשבר ונכנע ומתעורר לתשובה. והשני, שביום זה אנו כדוגמת מלאכי השרת. חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש קיטל בעת חופתו – אינו לובש קיטל ביום הכיפורים. מנהג הרבי ללבוש קיטל על הסירטוק, ומעליו הגארטל – בכל תפילות היום הקדוש. נוהגים שלא להיכנס עם קיטל לבית הכסא, כיון שהוא בגד המיוחד לתפילה. וכן נוהגים להתעטף בטלית גדול ולברך עליו מבעוד יום ואין מסירים אותה אף לאחר החשיכה, מפני שאין לובשים אותה לשם מצות ציצית, אלא בכדי להדמות למלאכים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים.

בערב יום הכיפורים לקראת התקדש היום נוהגים שהאב מברך את בניו ובנותיו כשהוא לבוש בקיטל ומעוטף בטלית. נהוג לברך את הבנים בנוסח 'ברכת כהנים' עד "ואני אברכם" (והאב אף מוסיף ברכות פרטיות). לפני תפילת 'כל נדרי', ראוי שכל אחד בפני עצמו יאמר וידוי (בנוסף לוידוי שאמר במנחה). זמן אמירת וידוי זה הוא מבעוד יום לפני השקיעה. כמו כן לפני אמירת 'כל נדרי' אומרים בתהילים מזמורים קטו עד קכג.

לפני 'כל נדרי' פותחים את ארון הקודש ומוציאים לפחות שלושה ספרי תורה. ומצוה גדולה לקנות ספר הראשון. האנשים האוחזים את ספרי התורה נעמדים בסמוך לש"ץ. הש"ץ אומר "על דעת המקום . . בישיבה של מעלה" בקול נמוך, אבל באופן שישמעו שלושת האנשים העומדים לידו. אח"כ מתחיל הש"ץ "כל נדרי", ואומרו שלוש פעמים, ובכל פעם מגביה קולו יותר. הציבור אומר אתו מילה במילה בלחש – אך יש להם לומר בקול רם מעט, באופן שישמעו העומדים בסמוך. את הפסוק "ויאמר ה' סלחתי כדברך" – אומרים הקהל שלושה פעמים ברצף, ולאחר מכן אומר הש"ץ שלושה פעמים .

לאחר אמירת פסוקי הסליחה, מברכים "שהחיינו" כפי שמברכים בכל החגים בעת הקידוש, אלא שביום הכיפורים כיוון שאין בו קידוש על הכוס, מברכים ברכה זו בבית הכנסת. שליח הציבור מברך בקול רם, וגם כל אחד מהקהל מברך בלחש, וישתדל לסיים לפני שליח הציבור, בכדי שיוכל לענות "אמן" על ברכתו. אלו שברכו 'שהחיינו' בעת הדלקת הנרות – לא יברכו כעת. וראוי להכריז ולהזכיר על כך בבית הכנסת.

בתפילות יום הכיפורים אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם. בטעם הדבר כתבו הפוסקים על פי דברי המדרש, שכשעלה משה למרום שמע את מלאכי השרת משבחים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וירד ותיקן לישראל לאומרו בלחש. כאדם הגונב חפץ נאה מארמונו של המלך ונתנה לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא רק בצנעה בתוך ביתך. ולכן כל השנה הוא נאמר בלחש ורק ביום הכיפורים שישראל דומים למלאכים, אומרים אותו בקול רם. וכן נוהגים בכל פעם שקוראים קריאת שמע – כולל קריאת שמע על המיטה וק"ש שבבוקר, עד מוצאי יום הכיפורים. אחרי "עלינו", אומרים ארבעה מזמורי תהילים א–ד (בכוונת שם ה' בניקוד בברית). בסיום אמירת המזמורים אומרים קדיש יתום. לאחר מכן נוהגים לומר את כל התהילים בציבור.