הלכה יומית

פח האשפה העשוי מעץ או חרס הינו 'מוקצה' וההיתר לפנותו הוא רק כאשר האשפה מפריעה לאדם, על כן יש להיזהר שלא להניח את פח האשפה מידיו כל עוד מוליכו, שכן במקרה שהניחו במקום בו אינו מפריע לאנשים (על-מנת לפתוח את הפח העירוני וכדומה), תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

טיטול המפיץ ריח רע מותר להניחו בשקית וכדומה קודם השלכתו לפח האשפה בשבת, ואין בזה חשש של 'מבטל כלי מהיכנו', אך יש להיזהר שלא לקשור את השקית שהטיטול בתוכה בשני קשרים, או בעניבה על גבי קשר (כקשירת שרוכי נעליים), אלא יקשור את קצוות השקית קשר אחד, שכן הדבר אסור משום "קושר", וכן יש להיזהר בשקיות אשפה שאין לקושרם יותר מקשר אחד.

כפי שנתבאר בהלכות הקודמות, דברים המאוסים (אף שהם מוקצה) התירו לפנותם משום כבוד האדם. לאור האמור, דנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל כנגדם ואין להלינם בחדר משום רוח רעה שעליהם – אף שנחשבים למוקצה – מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", ועל כן אסור לדבר בשבת על דברים האסורים בשבת, שיעשה אחרי השבת. אך דברים שניתן לעשותם גם ללא חילול שבת (אף שמבחינה טכנית זה בלתי אפשרי כעת), מן הדין מותר לדבר עליהם אם אינו מזכיר מלאכה האסורה בדיבורו, ולמשל הנצרך לצאת (גם למקום רחוק שלא יכול להגיע אליו בשבת) יכול לומר שאחר השבת מתכנן הוא ללכת לשם אך לא יאמר שמתכנן לנסוע לשם.

מעבר לאיסור לדבר על דברים האסורים בשבת, אסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים, גם אם אין מזכירים בהם כלל אודות עשיית מלאכה, מפני שנצטווינו שלא יהא דיבור השבת כדיבור החול, אלא אם כן דבורים אלו מסבים לו עונג. ובספר התניא מבאר אדה"ז את חשיבות שימת הלב שלא לדבר שיחה בטילה בשבת, שכן שמירת השבת בפנימיות העניינים היא השמירה מדיבורים, שכן השביתה של "וישבות ה' מכל מלאכתו" הייתה שביתה מאמירת עשרת המאמרות.

איסור הדיבור בדיבורי חול בשבת, הוא רק בדברי חולין, אולם על "חפצי שמים" (לצורך מצווה) מותר לדבר בשבת כאשר יש צורך למצווה בדיבור זה דווקא בשבת, אבל אם אין צורך בדיבור ותכנון זה דווקא בשבת, אין לדבר עליו עד לאחר השבת. ועל כן אסור לומר שמתכנן הוא בצאת השבת לעשות דבר מצוה שאסור לעשותה בשבת, כיוון שאין אמירתו מועילה למצווה, ועל כן לא ידבר על כך בשבת (ואם הדיבור בזה יזרז אותו יותר לעשות המצווה, מותר).

מותר בשעת הצורך לדבר דיבורי חול בעסקים של צרכי מצווה, כגון לערוך מגבית, בה כל אדם מתחייב לתת סכום מסוים לצדקה או לבית כנסת. ויש שכתבו להימנע מהזכרת סכום כספי כאשר עורכים "מי שברך" לעולים לתורה, אלא שלמעשה המנהג להקל בזה, מפני שמותר לנקוב סכום לצדקה בשבת כיוון שהוא צורך מצווה המותר בשבת.

אנשים המתענגים מסיפור שמועות וחידושים, מותרים הם לספר שמועות אלו בשבת כמו בחול כיוון שכשמתענגים בהם יש כאן ענין עונג שבת ואין זה דרך חול (אך מי שאין לו עונג מעצם הסיפור אסור לו לספר לחברו בכדי שיתענג חברו משמיעתם, אבל אם מדובר באורח שלו שרוצה לכבדו ולענגו או לקרבו, מותר). אולם מי שיכול ללמוד תורה אין לו לדבר דברים בטלים, ואפילו בחול אין לדבר בדברים בטלים משום ביטול תורה.

אסור לדבר דברי צער בשבת, כגון דבור שנזכר בו אודות צערו, מפטירת אוהבו וכיוצא בזה. ועל פי זה כתבו הפוסקים שאף דברים שהתירו לקוראם בשבת (כגון כתבי עת העוסקים בעניינים תורניים ובליבון סוגיות וכדומה) – יש להימנע מלקרוא בהם בשבת באם מצויים בהם דברי אבל והספדים וכדומה, משום שאסור לדבר דברי צער ולהצטער בשבת.

על יום השבת נאמר "שבוּ איש תחתיו" ולמדו מפסוק זה שאין לטלטל ברשות הרבים אלא כמדת "תחתיו" כלומר, כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו, ועל כן מותר להעביר חפץ תוך ד' אמותיו, אך אסור לו לצאת מתוכם כשהחפץ בידיו. כמו כן נפסק להלכה שלאחר טבילה בשבת יש לוודא שלא נותרו על גופו מים שמא יעבירם ד' אמות בעת הליכתו. עם זאת כאשר יורד גשם שוטף אין מניעה לצאת לדרך אף שסוחב עמו את מי הגשמים, כיוון שבאופן זה לא גזרו חכמים על טלטולם של המים.

קטן היודע ללכת ברגליו מותר להחזיקו בידיו ולעזור לו ללכת ברשות הרבים, ובלבד שלא יגביהנו ולא יגררנו אלא יגביה הקטן רגל רגל, ואם נעצר ולא רוצה ללכת, בלית ברירה מותר לשאתו פחות פחות מארבע אמות, אך להכניסו לבית אסור. ובמקום הצורך יש מקום להתיר (ע"פ בירור עם רב) לטלטל את הקטן בעגלתו בכרמלית ע"י נכרי. ובאם הקטן כבר יודע ללכת בעצמו והוא בריא, אף ברה"ר יש מקום להתיר לטלטלו ע"י נכרי במקום צורך גדול או לצורך מצוה.

במקום פיקוח נפש, מותר להביא את הילד לרופא בכל אופן, גם אם אינו יודע ללכת לבדו, ואף מותר להוציאו לרשות הרבים גמורה ככל פיקוח נפש שדוחה את השבת. אך על מי שלוקח את הילד יש לשים לב, שבשעה שישאנו, לא יחזיק הילד בידו או בכיסו דבר שאין לו כל צורך בו לרפואתו. ואם הילד פצוע או מבוהל, מותר לתת לילד להחזיק צעצוע בידו להרגעתו. כאשר הילד אינו במצב של פיקוח נפש אבל צריך להביאו אל הרופא, אם הוא יודע ללכת אלא שקשה עליו ההליכה, מותר לשאת אותו גם ברשות הרבים גמורה, ואילו בכרמלית אפשר להקל ולשאת גם תינוק שאינו יודע ללכת לבדו.