הלכה יומית

מי שלא היו לו טלית ותפילין והחל להתפלל, וכשהגיע לקריאת שמע או לברכות ק"ש הגיעו – יתעטף בטלית ללא ברכה, אך לא יפסיק בפרשה ראשונה של קריאת שמע. ולאחר תפלת שמו"ע יברך על הטלית. אבל אם התפילין הגיעו בברכות ק"ש, יניח ויברך עליהן בין הפרקים. אך אם באו בק"ש עצמה החל מ"ואהבת" ועד שמו"ע יניח ויברך עליהן אפילו באמצע הפרק.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והתפלל, והגיעו אליו לפני שהתחיל תפלת שמו"ע אך לאחר שברך "גאל ישראל", במקרה זה יניח את התפילין ללא ברכה, ולאחר שיסיים את תפילת שמו"ע ימשמש בהן ויברך עליהן. אבל לא יתעטף בטלית בין גאולה לתפלה אפילו ללא ברכה, מפני שהוא כבתפילת העמידה ממש, והטעם שאת התפילין מניח בין גאלוה לתפלה הוא, משום שצריך להיות עטור בהן בתפלה בכדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה.

נחלקו הראשונים האם חיוב טבילת כלים הוא מן התורה או מדרבנן, ומאחר ולדעת הרבה טבילת כלים מדאורייתא, קטן אינו נאמן להעיד על טבילת כלים שטבל. אולם אם הולך להטביל כלים יחד עם גדול יכול הגדול לתת לקטן לטבול את הכלים כאשר רואהו הגדול, וכן נאמן הקטן לומר שמסר לגדול לטבול. אך אם הגדול אינו רואה את הקטן מטביל, לא ניתן לסמוך על הקטן, ובכלי זכוכית (שטבילתם מדרבנן לכו"ע) יש מקילים.

בעת נפילת אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, אלא שבתפלת שחרית כיון שמניחים תפילין על זרוע שמאל נופלים על יד ימין (ואיטר שמניח בימין נופל בשמאל) ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד (בשחרית עם הטלית), ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

אסור לאכול אכילת קבע כשהוא עם תפילין, מחשש שמא ישתכר ויתגנה בעת שהתפילין עליו. האכילה האסורה עם תפילין היא אכילת קבע, אך אכילת עראי – דהיינו אכילת פת ומזונות פחות מ'כביצה' (כ-54 גרם) ופירות וכדומה אף בכמות גדולה – מותרת עם התפילין, ושתיית דברים המשכרים 'כביצה' אסורה, אך שתיית יתר המשקאות מותרת ללא הגבלה.

טוויית חוטי הציצית ושזירתן, כשרות ע"י קטן אפילו לכתחילה, ובתנאי שגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. אך לגבי הטלת חוטי הציצית בבגד טוב להחמיר שהיא תיעשה רק ע"י איש גדול בר מצוה, ולא ע"י קטן. ובמקום הצורך ניתן להקל ע"י קטן, ובתנאי שגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. ומותר לקטן שהגיע לחינוך להטיל ציצית לעצמו או לקטן אחר.

מפאת כבוד התפילין חששו חכמים לכבודן, עד שאסרו להניח תפילין בלילה (למרות שמעיקר הדין היה אפשר להניח תפילין בלילה), וטעם הדבר שאסרו להניח תפילין בלילה הוא, מחשש שמא יירדם וישן שינת קבע בעודן עליו ויפיח בהן ויתבזו. ואסרו לישן עם התפילין כשהן מגולות אפילו שינת עראי מפני שגנאי הוא להן, אך כשהן מכוסות ניתן לישן עמהן שינת עראי, דהיינו שמניח ראשו בין ברכיו.

על מצוות תפילין נאמר "וקשרתם . . וכתבתם", ומכך למדו ש"כל שישנו בקשירה (דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה) – ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה". וקטן אף על פי שמדברי סופרים מצווה (על אביו) לחנכו במצוות תפילין עוד לפני שנהיה 'בר מצווה', אינו מצווה על כך מן התורה. כמו כן לגבי קשר התפילין אם עשה הנער את הקשר לעצמו בתפילין שלו בעודו קטן, אינו מועיל לאדם גדול לקיים בזה מצות תפילין. לכן, כשייעשה בר מצוה צריך להתיר את הקשר, ולחזור ולעשותו מחדש.

אסור לשאת משא על ראשו כאשר התפילין מונחות עליו, מפני שגנאי הוא לתפילין כאשר מונח על הראש דבר שאינו מלבוש ואין דרכו להיות על הראש. ואפילו דבר קל אסור להניח על הראש בעת שהתפילין עליו, אם אין דרכו בכך. אבל דבר שדרכו להניח על הראש מותר. וכן אין להניח משא בין אצילי ידו כאשר התפילין על ידו, מפני שמפסיק הוא בין התפילין ללבו.

קטן שעדיין לא הגיע לעונת נדרים (גיל 12) אין תרומתו תרומה. כלומר, אם הפריש תרומה מפירות או מתבואה – התרומה שהפריש אינה קדושה, והפירות אינם מתוקנים אלא עדיין חובה שיפריש גדול. וכמו כן אם הפריש חלה מהעיסה – אינה חלה. אך קטן שהגיע לעונת נדרים – לכתחילה לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה.

מנין שאומרים בו כמה אנשים קדיש ישתדלו לומר כולם יחד, ואם מסיימים כולם יחדיו או שמסיימים הם בתוך כדי דיבור זמן שאילת שלום (משך זמן אמירת 'שלום עליך רבי') יענה ענייה אחת על כל הקדישים. אבל אם אחד מהם מקדים או מאחר ויש מרחק זמן רב יותר מכדי שאילת שלום בין הענייה לאדם הראשון ששומע לבין הענייה לאדם האחרון ששומע יענה על כל אחד ואחד.

מי ששמע את הציבור עונה 'אמן יהא שמיה רבא', אך לא שמע כלל את אומר הקדיש – אם יודע לכוון דעתו ולהתבונן במשמעות הקדיש, יענה עם הציבור מפני שעניית "יהא שמיה רבא" היא שבח בפני עצמו להקב"ה. אבל לכתחלה כשאפשר לו לשמוע מפי אומר הקדיש – צריך הוא לשמוע מפיו ולא להסתמך על כך שיוכל לכוון דעתו אחר כך.