הלכה יומית

אף על פי שאסור לבקש בשבת מבעל המכולת שיביא לו מוצר במשקל מסויים, יכול הוא לבקש ממנו במספר יחידות של דברי מאכל או משקה כגון שיאמר לו את מספר הבקבוקים שמעוניין, כיוון שאין מספר זה מבטא מכירה אלא כך הדרך לתאר את הכמות הנצרכת. ובלבד שיזהר שלא יזכירו את סכום המוצר. כמו כן כאשר צרך הלוקח בעבר מוצרים זהים מחנות זו, אסור להם לדבר על חובו המצטבר ולחשב אותו יחד עם מה שהוא לוקח בשבת.

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ויש שכתבו שאנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה, אלא שבפועל המנהג הוא שלא להחמיר בזה.

אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת, גזרה שמא יכתוב, ואפילו חשבון שעבר כבר אלא שעדיין צריך לזכרו כגון לחשב האם סיים לשלם לעובדיו או שעדיין חייב להם, אסור – שמא יכתוב את הסיכום לזכרון. אבל אם ידוע לו שסיים חובו וחשבון זה הוא שלא לצורך כלל – לא חששו בכך שמא יבוא לכתוב, ומותר, אלא שגם בחישובים אלו אין להרבות מפני שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

מצוה מן המובחר לקדש על היין גם ביום השבת, ומי שאין לו יין לקידוש יום השבת (או שקשה לו לקדש על היין) יקדש על חמר מדינה (משקה חשוב שמהווה תחליף ליין כגון תה) ולא על הפת, ואף שבקידוש הלילה כשאין יין מקדשים על הפת, שונה הדבר בקידוש היום שעדיף לקדש על חמר מדינה – שכן בקידוש בלילה יש נוסח ברכה לקידוש השבת, אך ביום (שאין נוסח זה רק ברכת הנהנין) אם יברך על הפת, לא יהיה היכר לקידוש (שאף בלא קידוש היה מברך ברכת הפת). ועל פי הוראת הרבי יש להימנע מקידוש על 'משקה' גם כשאין יין, ועל כן יקדש על חמר מדינה ולא על 'משקה'.

גם קידוש היום צריך שיהא במקום סעודה כמו בקידוש הלילה, וכתבו הפוסקים שכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר (בשונה מסעודת ליל-שבת, בה נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, אך הבוצע מקרב אליו יותר את החלה התחתונה). ולמעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

אף שמן הדין אין חיוב לקרוא ברצף, יש הנוהגים שלא להפסיק כלל באמצע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו בדיבור, ואפילו בדברי תורה. אלא שכתבו הפוסקים שאף הנוהגים שלא להפסיק בדבור באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, עונים הם דברים שבקדושה כגון אמן, קדושה וכו' ואף לברך 'אשר יצר, וכן אם נצרכים הם לשתות באמצע הקריאה רשאים לשתות ולברך על השתייה לפנייה ואחריה, ויש שנהגו שאם הפסיקו באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום לאיזה צורך (דיבור) התחילו עוד הפעם מתחלת הפרשה

לאחר קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", נהוג שכל יחיד קורא לעצמו את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת, ובשיחות הרבי מבואר אודות חשיבות הכנת ההפטרה. מעבר לקריאת ההפטרה הנקראת בציבור באותה השבת, נוהגים לקרוא ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע.

אמרו חכמים שכבוד יום השבת קודם לכבוד הלילה. ובטעם הדבר כתבו הפוסקים שעיקרי הסעודות הנם ביום וחביבות הן יותר, ועוד מפני שבמקדש עיקר קדושת השבת הייתה ניכרת ביום בעבודת הקרבנות, ועל כן ביום השבת בבואו מבית-הכנסת צריך שיהיה שלחנו ערוך, ומפה פרוסה על הפת, כמו בסעודת הלילה, משום כבוד השבת, וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים – יניחם עד היום, ולא יאכלם בלילה, שכבוד היום קודם.

כיוון שכבוד יום השבת קודם לכבוד ליל השבת, תקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית, כמו קודם סעודת הלילה, שאם לא יקדשו ביום על היין, יהא כבוד לילה גדול מכבוד יום. זמן חיוב הקידוש הוא לאחר תפלת שחרית ובסמוך לה, ועל כן הנצרך לטעום בין תפלת שחרית למוסף יקדש תחלה, אלא שכיוון שאת סעודת השבת יש לאכול לתאבון, יזהר שלא יאכל לשובע קודם שיאכל את עיקר סעודת השבת.

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, אף-על-פי ששומע הפרשה כל שבת בציבור. אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, ניתן ללמוד מן האמור בגמרא: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "פרשיותיו עם הציבור" היא, לפרשה הנקראת בציבור באותו השבוע. והרגיל בטעמי המקרא לכתחילה יקרא "שניים מקרא" בהטעמת הטעמים.