הלכה יומית

יש לכבד את בית הכנסת בהדלקת האורות והנרות . אסור להקל ראש בבית הכנסת, להתלוצץ להתבדח או אפילו לשוחח שיחה בטילה בבית הכנסת. כמו כן יש להקפיד בבית הכנסת לשמור על נקיונו הן בטאטוא בית הכנסת והן בשטיפתו, וכידוע הרבי מקפיד ביותר שלא ימצאו לכלוכים בבית-הכנסת, ואף העיר על כך כמה פעמים.

מעיקר הדין מותר לירוק בבית הכנסת, ובתנאי שישפשפנו בנעליו; ובשבת שאסור לשפשף את הרוק, רק יניח את הנעל על הרוק עד שיתמעך, וכך הוא מנהגנו באמירת 'עלינו' לאחר המילים 'שהם משתחווים 'להבל ולריק', שיורק, ובעת היריקה (בפני אנשים) יניח את ידו על פיו כדי להסתיר את רוקו, ואח"כ משפשפים את הרוק באמצעות הרגל (ובשבת דורכים עליו). אבל יש להימנע מלירוק סתם כך בבית הכנסת.

יום-טוב החל ביום שישי, מדין התורה מותר לבשל מיום-טוב לצורך שבת (כשמבשל בשעה מוקדמת – כדלקמן), אך צוו חכמים שיש להתחיל במלאכת ההכנה לשבת כבר בערב יום-טוב על-ידי 'עירוב-תבשילין" (תבשיל ומאפה שמכינים כבר מערב יום-טוב עבור השבת). ונכון לעשותו כבר בבוקרו של ערב החג או כבר בליל ערב החג – אם יוצא לדרך , וכן נהוג להכריז ולפרסם תזכורת בערב החג, בכדי שלא ישכחו לעשותו, וניתן לעשותו עד כניסת החג (וגם בבין השמשות). 

אף שבנוסח העירוב מובא שהוא עבור כל צרכי השבת, עירוב התבשילין נועד להתיר רק את הכנת צרכי הסעודה בחג עבור השבת, ולכן מותר להדיח כלים עבור סעודות השבת ולהכין את צרכי הסעודה. אך דברים שאינם מצרכי הסעודה אסור לעשותם אף שעשו 'עירוב-תבשילין', ולכן אסור בחג להביא יין ממקום אחר לצורך סעודת הלילה , וכן אסור לגלול את ספר התורה בכדי שיהיה מוכן לקריאת השבת, וכן אסור להדליק נר עבור יאר-צייט שיחול בשבת. אך מותר  לטבול בחג לכבוד שבת אף שאינו מצרכי אכילה. 

לכתחילה יש להשתדל להתחיל את סעודת החג לפני תחילת שעה עשירית (כלומר, שלוש שעות זמניות לפני השקיעה), בכדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון. וראוי שיסיים את סעודתו לפני השקיעה. את סעודת החג ניתן להמשיך עד השקיעה, ואח"כ אין  להמשיך לאכול כיון שחלה חובת קידוש. במצב זה ישנה אפשרות לפרוס מפה על הפת, ולערוך קידוש באמצע הסעודה, אלא שלמעשה לא נוהגים כן, אלא מברכים ברכת-המזון, מתפללים קבלת שבת וערבית של ליל שבת, ולאחר מכן מקדשים ועורכים את סעודת ליל-שבת.

לאחר שסיים להכין את כל צרכי השבת מותר מעיקר הדין לאכול את העירוב, אך מצוה מן המובחר לשמור את פת העירוב ל'לחם משנה' ולבצוע אותה בסעודת שבת. ויש נוהגים לצרף אותה ללחם משנה בכל אחת מסעודות השבת, ולבצוע אותה בסעודה שלישית ואם אינו אוכל פת בסעודה שלישית, יבצע אותה בשבת בסעודה שניה.  

דנו הפוסקים אודות מי שהניח תפילין מבעוד יום ונותרו עליו עד שקיעת החמה, כגון בתשעה-באב, האם עליו לחולצן. ולהלכה פוסק אדה"ז בסידור שאין צורך לחלצן בשקיעה, ורק בערב-שבת ישנה הקפדה לחלוץ את התפילין קודם זמן הדלקת נרות שבת. אלא שלכתחילה אף בכל יום יש להוריד את התפילין קודם השקיעה, שלא יטעו הרואים ויסברו שמותר להניח תפילין בלילה, אולם בבית המדרש אין לחשוש לכך.

בכל יום לפני שמברכים על הציצית יש לבדוק תחילה את כשרות הציצית ולהפריד את החוטים זה מזה ובפרט את החוטים שעל הכנף והכריכות – שמא נקרעו ונפסלו ובכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ואף על פי שבדק את הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם היום ואין אומרים שהנם בחזקת כשרות לעולם כיוון שמצוי שייחתכו מסיבות שונות. ואף הנשואים שאינם מברכים על טלית קטן אלא על טלית גדול – נכון שיבדקו את ציציות הטלית קטן פעם ביום כשלובשים אותה.

על הפסוק: "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך", דרשו חז"ל: "מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות", כלומר שבשבתות וימים טובים אין צורך ב'אות' של תפילין כיוון שהם עצמם משמשים כ'אות'. ויש שלמדו מהתלמוד הירושלמי שהמצווה נוהגת גם בחול המועד. מאוחר יותר התקבל המנהג על פי הזהר שלא להניח תפילין בחול המועד, ופשט מנהג זה אף אצל רוב בני אשכנז (למעט קהילות מסוימות, בעיקר בחו"ל וחלקם אף ללא ברכה), וכן הוא מנהגנו שלא להניח בחול המועד.

הלובש טלית קטן בבוקר מברך "על מצות ציצית", אך טלית קטן שישן עמה בלילה ועודנה עליו אינו מברך עליה. בעת הברכה יש לכוון שצוונו ה' על מצות ציצית כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם. מי שנפסלו ציציותיו ובא עכשיו ללבוש ציצית אחרת יברך שוב על לבישת ציצית זו . והמתעטפים בטלית גדול לפני התפילה (למנהגנו – רק לאחר החתונה) לא יברכו על הט"ק אלא יכוונו בברכת הטלית גדול אף על הטלית קטן.

נאמר בגמרא שמיד כשיתעורר האדם משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה . . ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים" (ולמעשה המנהג לומר בקימה 'מודה אני'. וברכת אלקי, נשמה נאמרת אח"כ). וכן תקנו ברכות על סדר העולם והנהגתו ועל כל מה שהבריות נהנים בכל יום שיברכו לה' על הפעם הראשונה שנהנים הנאה זו בכל יום ויום, להשלים מנין המאה ברכות שחייב כל אדם לברך בכל יום ויום מערב ועד בקר כמו שתיקן דוד המלך. למעשה אומרים את ברכות השחר שלא בשעת הפעולות אותן מבצעים בבוקר, אלא כולן יחד בסיום ההתארגנות. ומנהגנו לאומרם בבית לפני היציאה לבית הכנסת.

מנהגנו ללבוש את הטלית קטן מתחת הבגדים (אך לא על בשרו ממש אלא על הגופיה) ומכל מקום יזהר ללובשו באופן שייראו חוטי הציצית תמיד מפני שעל ידי ראייתן יזכור את המצוות תמיד כמו שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה"'. אולם אין להכנס לבית החיים עם ציציות מגולות, מפני שבכך הוא 'לועג לרש' (=למתים שהם רשים שהם פטורים מהמצוות ואינם יכולים לקיים אותן), על כן לפני שנכנס לבית החיים יכניס את ציציותיו בתוך מכנסיו כדי שלא תהיינה גלויות.