הלכה יומית

אשה המאושפזת בבית רפואה, תדליק נרות על השולחן שעליו תאכל את סעודת שבת, ואם ישנו חשש שיוציאו את הנרות מהחדר לפני שתספיק ליהנות מאורם – לא תברך על ההדלקה. ואשה שרק הגיעה לבית הרפואה לקראת זמן הדלקת נרות שבת, ואינה יודעת היכן תשהה כשיחשיך – תדליק נרות שבת בחדר ההמתנה ולא תברך, ואם בעלה ישהה ויאכל שם בליל שבת, ידליק שם הבעל נר שבת ויברך.

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. כלומר, זכרהו זכירות שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו: בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה. וחובה לקדש בפה ולא בהרהור בלבד. מן התורה מספיק הזכרת יום השבת בכל דרך שהיא, אף ללא קידוש על דבר מסויים (יש אומרים שאפי' אמירת 'גוט שבת' מספיקה), אך חכמים תיקנו לקדש בליל וביום השבת על היין, ולאחריו נוטלים ידיים לסעודת שבת.

מי שנטל ידיו לסעודה לפני הקידוש – אף על פי כן יכול לקדש על היין, שאין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה, כיון שהוא לצורך הסעודה. אמנם אם כבר בירך "המוציא" – לא יקדש על היין, אלא ימשיך ויאמר מיד את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) על הפת, ויאמר 'ויכולו' על כוס אחרת בתוך הסעודה.

כאשר טעה המקדש והקדים את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) לברכת היין (בורא פרי הגפן) – עליו לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו.

המקדש על הכוס והפסיק בדיבור אחרי הקידוש ולפני שתיית היין – חוזר ומברך שוב 'בורא פרי הגפן', אך אינו חוזר ומברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ומי ששתה מהיין פחות מ"מלא לוגמיו" (בד"כ רוב רביעית) – אם הבחין בכך מיד, ישתה מיד עוד עד שישלים ל"מלא לוגמיו"; אך אם כבר הסיח את דעתו משתיית הכוס, או שיצא מהחדר שבו קידש לחדר אחר – צריך לחזור ולקדש שוב.

אם קידש על הכוס ולאחר מכן התברר שלא היה זה יין כי אם מים, אבל בעת שקידש היה לפניו (על השולחן או על הספסל) יין מוכן לשתות – יצא ידי חובתו ואינו צריך לקדש שוב. וישתה מיד מן היין המוכן שלפניו, והרי זה כאילו קידש על אותו יין; אבל אם התברר שהיה בידו כוס מים, ואין לפניו יין כלל – במקרה זה לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן": אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין, אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו, בברכת 'בורא פרי הגפן' שבירך תחילה.

שמש בית הכנסת רשאי להדליק את האור בבית הכנסת מיד אחר שהבדיל בתפילה או שאמר "ברוך המבדיל", אף על פי שלא אמרו הציבור עדיין סדר קדושה, כיון שהוא לצורך מצוה. ומכל מקום צריך להיזהר להדליק אחר שאמרו הציבור ברכו (ויש מתירים גם לפני 'ברכו' אם מתפללים מאוחר).

ידוע פתגם רבותינו נשיאינו: "מען דאַרף זיך צוהערן וואָס די ליכטלאַך – נרות חנוכה – דערציילן" (היינו שצריך 'לשמוע', להתבונן מה הנרות – נרות חנוכה – מספרים). כמו כן מסופר כי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה נוהג למוד גמרא ליד הנרות. אולם בערב שבת קודש אין מתעכבים חצי שעה ליד הנרות.

מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר לחבירו שכבר התפלל והבדיל בתפילה שיעשה מלאכה עבורו. ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו, אף על פי שאחר כך יזכיר עדיין שבת בברכת המזון.

אסור להשתמש באור נרות חנוכה, ואפילו לצורך מצוה כתפילה או לימוד. ומספר טעמים נאמרו בדבר: משום ביזוי מצוה, שלא יהיו מצוות בזויות עליו; וכן בכדי שיהיה ניכר שהוא נר מצוה; ועוד – משום שחכמים תיקנו הדלקת נרות חנוכה משום הנס שנעשה במנורה, עשאוה כמנורת המקדש שאין משתמשים בה כלל. וכיוון שאין נהנים מאור הנרות נוהגים להדליק נר נוסף – והוא הנקרא "שמש" – כדי שאם יזדקק לאור ישתמש באור השמש.

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה קודם שהבדיל, עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

אם כבה השמש לא ידליקו מנרות החנוכיה, כיון שהשמש נחשב כנר של חול, וכן אסור להינות לאור הנרות כל עוד הנרות דלוקים בזמן חיובם, אך אם כבה האור בבית מותר ללכת לאור הנרות. לאחר שעברו 50 דקות מעת שהדליק – אין איסור להשתמש בנרות. אמנם למעשה פשט המנהג שלא להשתמש בהם כל זמן שהם דולקים.