הלכה יומית

כאשר טעה המקדש והקדים את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) לברכת היין (בורא פרי הגפן) – עליו לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו.

המקדש על הכוס והפסיק בדיבור אחרי הקידוש ולפני שתיית היין – חוזר ומברך שוב 'בורא פרי הגפן', אך אינו חוזר ומברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ומי ששתה מהיין פחות מ"מלא לוגמיו" (בד"כ רוב רביעית) – אם הבחין בכך מיד, ישתה מיד עוד עד שישלים ל"מלא לוגמיו"; אך אם כבר הסיח את דעתו משתיית הכוס, או שיצא מהחדר שבו קידש לחדר אחר – צריך לחזור ולקדש שוב.

אם קידש על הכוס ולאחר מכן התברר שלא היה זה יין כי אם מים, אבל בעת שקידש היה לפניו (על השולחן או על הספסל) יין מוכן לשתות – יצא ידי חובתו ואינו צריך לקדש שוב. וישתה מיד מן היין המוכן שלפניו, והרי זה כאילו קידש על אותו יין; אבל אם התברר שהיה בידו כוס מים, ואין לפניו יין כלל – במקרה זה לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן": אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין, אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו, בברכת 'בורא פרי הגפן' שבירך תחילה.

מי שקידש ולאחר הקידוש קודם השתיה נשפך היין שבכוס הקידוש, יביאו לו כוס אחר של יין וישתה; ואינו צריך לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) אם לא הסיח דעתו ולא עקר ממקומו בינתיים. ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן", הדבר תלוי – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין (והיין היה לפניו), אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו בברכת בורא פרי הגפן שבירך תחילה, ואינו צריך לברך שוב.

לכתחילה מדליקים את הנרות על השולחן שעליו אוכלים סעודת שבת . אשה המדליקה יותר משני נרות – יכולה לשים שאר נרותיה במקום אחר, ובלבד שישאר נר אחד על שולחן האכילה . גם במקום שנמצאות נשים ובנות רבות, אין צורך שתדלקנה כולן על השולחן שאוכלים עליו , אלא די בזוג נרות או אף בנר אחד על השולחן.

אם לא אפשרי להדליק על השולחן (מצד בטיחות הילדים/סכנה אחרת או מחוסר מקום על השולחן וכדומה) ניתן להדליק את הנרות סמוך לשולחן, במקום שמשתמשים בו בשבת (בין אכילה ובין שאר דברים) ובאופן שיהיה ניתן לראותם בשעת הקידוש. אך אין להדליק את הנרות בחדר שלא משתמשים בו כלל בשבת.

תקנו חכמים שאחר תפילת לחש של ליל שבת, יאמר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע, היינו מעין שבע הברכות שבתפלת השבת: א) "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם"); ב) "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים"); ג) "הא-ל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("הא-ל הקדוש", ובעשי"ת "המלך הקדוש"); ד) "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו"); ה) "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה"); ו) "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים"); ז) "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום").

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.

את ברכת מעין שבע תקנו לומר רק בשבת ולא ביום טוב, וביו"ט שחל להיות בשבת אומרים ברכת מעין שבע כרגיל ואין מזכירים בה את היו"ט, רק את השבת – לפי שאלמלא שבת לא הייתה נאמרת ביו"ט – מפני שברכה זו נתקנה בשבת מפני המאחרים לבוא שמא יסתכנו מן המזיקין (ובליל יו"ט היו שלא באו לבית הכנסת מפני שהיו טרודים במלאכת אוכל נפש). אך כשחל הלילה הראשון של פסח בשבת – אין אומרים ברכת מעין שבע, מפני שעיקר התקנה היה מפני השמירה וליל פסח הוא ליל שימורים מן המזיקין.

ברכת מעין שבע במקורה נקבעה רק בבית הכנסת קבוע, אך לא במקום שמתפללים בו באקראי כגון במניינים בבתים פרטיים. אלא שבמקום שנהגו לאמרה אף במנין אקראי, אין למחות בידם; וככתבו הפוסקים שכיום למעשה מקובל שאומרים ברכה זו בכל מניין. המתפלל ביחידות, אסור לו לומר את כל ברכת מעין שבע. ואם ירצה לומר "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית" בלבד – הרשות בידו.

נוהגים הקהל לעמוד בעת שהש"ץ אומר ברכת מעין שבע. כמו כן המנהג הוא שאף הקהל אומרים יחד עם הש"ץ בברכת מעין שבע את הקטעים: "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית". ולכתחילה ראוי שתהיה אפשרות לצבור לשמוע את השליח צבור בברכת 'מעין שבע' מראש ועד סוף, מלה במלה, כמו בחזרת השליח ציבור.

אף על פי שבכל משך זמן תפילת הציבור אסור לדבר, עם זאת בעת שהשליח ציבור אומר ברכת מעין שבע (וכן בעת אמירת "ויכולו") יש להיזהר בכך במיוחד, ומובא בפוסקים "מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות אמר לו למה פניך מוריקות אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהצבור היו אומרים ויכולו ולא אמרתי עמהם ביחד וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז' ובשעה שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה".