הלכה יומית

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. כלומר, זכרהו זכירות שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו: בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה. וחובה לקדש בפה ולא בהרהור בלבד. מן התורה מספיק הזכרת יום השבת בכל דרך שהיא, אף ללא קידוש על דבר מסויים (יש אומרים שאפי' אמירת 'גוט שבת' מספיקה), אך חכמים תיקנו לקדש בליל וביום השבת על היין, ולאחריו נוטלים ידיים לסעודת שבת.

מי שנטל ידיו לסעודה לפני הקידוש – אף על פי כן יכול לקדש על היין, שאין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה, כיון שהוא לצורך הסעודה. אמנם אם כבר בירך "המוציא" – לא יקדש על היין, אלא ימשיך ויאמר מיד את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) על הפת, ויאמר 'ויכולו' על כוס אחרת בתוך הסעודה.

כאשר טעה המקדש והקדים את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) לברכת היין (בורא פרי הגפן) – עליו לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו.

המקדש על הכוס והפסיק בדיבור אחרי הקידוש ולפני שתיית היין – חוזר ומברך שוב 'בורא פרי הגפן', אך אינו חוזר ומברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ומי ששתה מהיין פחות מ"מלא לוגמיו" (בד"כ רוב רביעית) – אם הבחין בכך מיד, ישתה מיד עוד עד שישלים ל"מלא לוגמיו"; אך אם כבר הסיח את דעתו משתיית הכוס, או שיצא מהחדר שבו קידש לחדר אחר – צריך לחזור ולקדש שוב.

אם קידש על הכוס ולאחר מכן התברר שלא היה זה יין כי אם מים, אבל בעת שקידש היה לפניו (על השולחן או על הספסל) יין מוכן לשתות – יצא ידי חובתו ואינו צריך לקדש שוב. וישתה מיד מן היין המוכן שלפניו, והרי זה כאילו קידש על אותו יין; אבל אם התברר שהיה בידו כוס מים, ואין לפניו יין כלל – במקרה זה לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן": אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין, אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו, בברכת 'בורא פרי הגפן' שבירך תחילה.

מי שקידש ולאחר הקידוש קודם השתיה נשפך היין שבכוס הקידוש, יביאו לו כוס אחר של יין וישתה; ואינו צריך לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) אם לא הסיח דעתו ולא עקר ממקומו בינתיים. ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן", הדבר תלוי – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין (והיין היה לפניו), אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו בברכת בורא פרי הגפן שבירך תחילה, ואינו צריך לברך שוב.

מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר לחבירו שכבר התפלל והבדיל בתפילה שיעשה מלאכה עבורו. ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו, אף על פי שאחר כך יזכיר עדיין שבת בברכת המזון.

אסור להשתמש באור נרות חנוכה, ואפילו לצורך מצוה כתפילה או לימוד. ומספר טעמים נאמרו בדבר: משום ביזוי מצוה, שלא יהיו מצוות בזויות עליו; וכן בכדי שיהיה ניכר שהוא נר מצוה; ועוד – משום שחכמים תיקנו הדלקת נרות חנוכה משום הנס שנעשה במנורה, עשאוה כמנורת המקדש שאין משתמשים בה כלל. וכיוון שאין נהנים מאור הנרות נוהגים להדליק נר נוסף – והוא הנקרא "שמש" – כדי שאם יזדקק לאור ישתמש באור השמש.

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה קודם שהבדיל, עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

אם כבה השמש לא ידליקו מנרות החנוכיה, כיון שהשמש נחשב כנר של חול, וכן אסור להינות לאור הנרות כל עוד הנרות דלוקים בזמן חיובם, אך אם כבה האור בבית מותר ללכת לאור הנרות. לאחר שעברו 50 דקות מעת שהדליק – אין איסור להשתמש בנרות. אמנם למעשה פשט המנהג שלא להשתמש בהם כל זמן שהם דולקים.

תקנו חכמים שאחר תפילת לחש של ליל שבת, יאמר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע, היינו מעין שבע הברכות שבתפלת השבת: א) "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם"); ב) "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים"); ג) "הא-ל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("הא-ל הקדוש", ובעשי"ת "המלך הקדוש"); ד) "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו"); ה) "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה"); ו) "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים"); ז) "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום").

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.