הלכה יומית

נחלקו הפוסקים האם ברכת התורה דינה כברכת המצוות וכברכת הנהנין שאין להפסיק בינה ובין קיום המצווה או ההנאה, ולמעשה נהוג שלאחר הברכה מיד אומרים את פסוקי ברכת כהנים ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור", אולם ברכה זו בתקפה על כל היום כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה נחשבת כשינת קבע כאשר זוהי שינתו העיקרית, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק לאחר עלות-השחר, אך אם היה עסוק בלמוד אינו חייב להפסיק למודו, ורק כאשר הפסיק יברך לפני ששב ללמוד.

אין ליטול מים אחרונים במים חמים, שהרי מים חמים רק מבליעים את הלכלוך ביד ולא מעבירים אותו. לגבי נטילת מים אחרונים במים פושרים דנו הפוסקים, ומכריע אדמו"ר הזקן שכיוון שמים אחרונים הם רק מדרבנן יש להקל ולהתיר בכך; כמו כן כתבו הפוסקים שאף כל סוגי המשקים כשרים לנטילת ידיים (חוץ מן היין מפאת חשיבותו) – לכתחילה צריך להקפיד על מים דווקא, ורק כשאין מים ייקח שאר משקין. ואפילו מים הפסולים לנטילת ידיים מחמת שינוי מראיהם וכדומה כשרים למים אחרונים, וכן אין הקפדה על שיעור כלשהו של מים עבור מים אחרונים.

אף שאסרו לעלות על האילן בשבת, וכן אסור להזיזו מפני שהוא מוקצה, עם זאת, לגעת בו מותר ובתנאי שלא יזיז האילן ע"י נגיעתו, ולכן מותר להישען על אילן חזק ובריא שכן בוודאות לא יזיזו ע"י כך. ויש אומרים שזהו בתנאי שלא נשען חזק. ובארו הפוסקים שאיסור השימוש במחובר בשבת הוא באילן או בדומה לו, כמו למשל שיחים שיש להם ענפים קשים, אבל על מיני עשבים רכים לא גזרו. לפיכך למרות שאסור להזיז עשב רך בידיו מפני שהוא מוקצה, מותר לשבת על הדשא למרות שעל ידי כך היושב מזיז עשבים. וכן מותר ללכת או לרוץ על גבי עשבים בשבת אפילו כשהוא יחף, ולמרות שיתכן שבדרך הליכתו יידבקו עשבים לרגליו וייתלשו, משום שההולך אינו מתכוון לכך וגם אין הכרח שיתלוש עשבים. אבל כאשר ברור שייתלשו עשבים בדרך הליכתו (כגון שהם ארוכים וגבוהים והולך מהר), אין ללכת עליהם.

על אף שמעיקר הדין נוטלים למים אחרונים את שני פרקי היד התחתונים הנוגעים במאכל, עם־זאת כיון שבזמנינו אוכלים בכף ומזלג, לכן המנהג הוא שנוטלים רק את קצה האצבעות, משום שעל־פי הזוהר מים אלו הם החלק הניתן ל"סטרא־אחרא", לכן נותנים לה רק את הקצה האחרון. אחר־כך מעבירים את קצה האצבעות, כשהם לחים עדיין על השפתיים; ובחג הפסח נזהרים שלא להעביר את הידיים על השפתיים, מחשש שיוריי המצה הדבוקים לשפתיו, תוך זהירות ממצה שרויה. אם יש לכלוך על אצבעותיו בשעת הנטילה משפילים את האצבעות כלפי מטה בכדי שירד הלכלוך, ואחר־כך מעבירים אותן, בעודן לחות, על השפתיים.

אסרו חכמים להניח חפצים על העץ או לקחת חפצים שהיו מונחים עליו, ואפילו אם היו מונחים שם מערב שבת. כמו כן כתבו הפוסקים, שיש להיזהר שלא להניח על האילן בערב שבת חפצים שצריכים להשתמש בהם בשבת. ואפילו אם הייתה שקית על העץ מערב שבת ורוצה להכניס לתוכה חפצים או להוציאם אסור, ואם הייתה השקית מונחת על מסמר התקוע בעץ מותר.

מצוה מדברי סופרים להדליק נר לשבת. חובה זו מוטלת הן על האנשים והן על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות בו יותר. ועיקר המצוה הוא בנרות שעל שולחן האכילה, ועל כן מדליקים את הנרות על השולחן שעליו אוכלים סעודת שבת (ויש נוהגים ע"פ קבלה להדליק בסמוך לשולחן, ובפרט כשיש סיבה בטיחותית וכדומה כדלקמן). אך אשה המדליקה יותר משני נרות – שאר נרותיה יכולים להיות במקום אחר, ולאו דוקא על שולחן האכילה.

אסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון ואפילו בדברי תורה. ואם הפסיק, ישוב וייטול ידיו קודם שמברך. מסיבה זו אמרו חכמים שיש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואחר כך ייטלו לפי סדר ישיבתם, ומשנותרו חמישה אנשים שלא נטלו, יש לתת לגדול ליטול, וכן אם מתחלה היו רק חמישה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכת־המזון. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמזמן נוטל ראשון; וכתבו הפוסקים שאם מזמנים בפחות מעשרה ראוי שכולם יטלו מים אחרונים לפני הזימון.

כשם שאסרו חכמים להשתמש באילן בשבת, כמו כן אסרו להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדיו מותר. מטעם זה דנו הפוסקים בשאלת השימוש בערסל שאינו מחובר ישירות לעץ אלא תלוי הוא על מוט שמחובר לעץ, ולמעשה כתבו הפוסקים, שמותר להשתמש בערסל זה בשבת, רק כאשר העץ יציב ולא מתנדנד בשעת השימוש בו.

במקום שנמצאות נשים ובנות רבות, תדלקנה כולן על השולחן שאוכלים עליו . יש שפקפקו האם אפשר לברך במקום שכבר הדליקה אשה אחרת, ולמעשה המנהג שמברכים, כיוון שככל מה שמתווספת אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר, שבעת תפלתה אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שניצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות (כ־2 מטר) של המתפלל תפילת העמידה מכל צדדיו. בטעם האיסור נכתב שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, ומפאת כבוד השכינה אין לשבת על ידו. טעם נוסף על־כך הוא שהוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו, ומטעם זה אסרו אף לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל ואסור אף לשוחח או לעשות כל דבר שעלול לבלבלו; ויש שהתירו לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל מצדיו באופן שהמתפלל אינו רואהו ואין הדבר מסיח את דעתו, אולם על פי הזוהר אסור לעבור על־יד המתפלל אפילו מצדיו בתוך ד' אמותיו. ובמקרה שנעמד אדם להתפלל ממול מקומו מנהג הרבי שלא להתיישב כל עוד הוא מתפלל.

פרי שעומד לאכילה, אסור להריח בו בשבת כל עוד מחובר הוא לעץ, מכיוון שחוששים שמא יתלוש את הפרי בשביל לאכול אותו. אבל מותר להריח צמחים ריחניים המחוברים למקור צמיחתם, מפני שאין למריח סיבה לקוטפם, שהרי אפשר להריח אותם בעודם מחוברים. אלא שאם בא הריח מענפי העץ, אסור לאחוז בידיו את הענפים בכדי להריחם, משום שדינם הוא כדין אילן שאסור להזיזו.