הלכה יומית

מן הדין, המסובים אינם צריכים לברך "המוציא", אלא, כשם שיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה מהבוצע, כך יכולים לצאת בשמיעה ממנו גם מחובת ברכת הנהנין. אבל אף על פי כן המנהג למעשה הוא, שכל אחד מברך בעצמו "המוציא".

אף שתקנו חכמים להבדיל בצאת השבת ויו"ט, אין חובה שכל אחד יעשה הבדלה בעצמו דוקא, אלא יכול לשמוע הבדלה מאדם אחר ויוצא בזה ידי חובתו. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדרך כלל לצאת יד"ח בשמיעה מאחר. מלבד במוצאי יום הכפורים, שאז היו מקפידים להבדיל בעצמם.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו יש אומרים שאף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אך (כיוון שישנה שאלה על רמת חיובן ויש שפוטרים אותה, לכן) למעשה האיש לא יוצא ידי-חובתו בהבדלת האשה. אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות (או קטנים).

מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה, וישנם גברים שאינם יודעים להבדיל בעצמם יכול להבדיל עבורם ולהוציאם ידי חובת הבדלה. דין זה אמור בגברים, אך אם הן נשים לא יבדיל מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה כדי להוציא נשים בלבד (ואפילו אם אינן יודעות להבדיל בעצמן) אלא אם כן מבדיל עבור גברים שאינם יודעים ואז גם הן יכולות לצאת.

נוהגים לומר כל אחד בעצמו, יחד עם המבדיל, את הפסוקים "הנה א-ל ישועתי" וכו', עד "ליהודים היתה אורה". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו" – אומרים השומעים תחילה, ואחריהם המבדיל. ובעת ברכת "המבדיל" יביטו השומעים בכוס ובנר.

מן הדין, השומעים אינם צריכים לברך בעצמם "בורא מיני בשמים" ו"בורא מאורי האש", אלא נפטרים בשמיעה מהמבדיל, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו (וימתין המבדיל עד שיסיימו לברך, ולא יברכו השומעים כשממשיך ההבדלה). ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה. וכן בברכת "מיני בשמים" יברך רק כאשר צריך לברך בעצמו על הרחתו.

נוהגים שרק המבדיל שותה את היין, ולא נותן לשומעים לטעום מהיין (בשונה מהקידוש, שמצוה מן המובחר לכל אחד לטעום בעצמו), אך במוצאי יום הכפורים יכולים לחלק מיין ההבדלה לאחרים.

לאחר הדלקת הנרות, יכול מי שעוד לא קיבל שבת לטלטל את הנרות קודם השקיעה מהשולחן למקום אחר ובלבד שישארו בתוך החדר בו אוכלים.
כמו כן, אם אין אפשרות לוודא שבשעת פינוי הכלים וכו' אחרי הסעודה לא יכשלו בטלטול הפמוטות עם הנרות המכובים (האסור בשבת משום 'מוקצה') – לא ידליקו על השולחן, אלא יציבו את הנרות במקום בטיחותי, וכדאי שיהיה זה באופן שניתן לראותם בזמן הסעודה.

יש להניח את הנרות על שולחן העשוי מחומר שאינו דליק, באופן שלא יהיה חשש שריפה (ויבואו לידי כיבוי הנרות) , או על גבי משטח המפריד בין השולחן לנרות.
בנרות שמן או נרות שעווה בכלי (נרונים): יש להניח את הנרות על שולחן או על מדף קבוע ויציב. זאת על מנת שלא תהיה תזוזה (אפילו) קלה של הנרות (והשמן שבתוכם) וכן מצד הבטיחות.
בנר שעווה שאינו בכלי: ניתן לשים את הנרות במקום שלא יכבו הנרות לגמרי, אך אין צורך להקפיד על כל תזוזה של הפמוטות. כמובן שיש לשים את הנרות במקום בטיחותי.

החל מפלג המנחה (שעה ורבע זמנית לפני השקיעה) של ערב שבת ניתן להדליק נרות שבת קודש בברכה. אך אם הדליקו לפני פלג המנחה – לא קיימו מצות הדלקת הנרות, ולא חלה עליה קדושת השבת. ויש להדליק נר נוסף לאחר פלג המנחה (וכשאין נרות נוספים, יש לכבות את אחד הנרות שהודלקו, וידליקו אותו שוב לכבוד שבת אחרי פלג המנחה).

אין להניח את הנרות (או לקבוע את המדף שעליו מונחים הנרות) מול הדלת ממש, באופן שאם יפתחו את הדלת ותנשב רוח – הרוח תכבה את הנרות. אם הדליקו שם, אסור לפתוח את הדלת כל זמן שהנרות דולקים, אפילו בשעה שאין הרוח מנשבת. אך מותר לסגור את הדלת.
כמו כן אם הנרות מונחים מול החלון ממש – מותר לסגרו ואסור לפתחו.

את ברכת הדלקת נרות השבת יש לברך לאחר ההדלקה, מפני שלכתחילה אנו חוששים שאם תברך תחילה קיבלה על עצמה את השבת ויהיה אסור לה להדליק. ובכדי שתהיה הברכה "עובר לעשייה" (כדין כל המצוות שמברכים עליהם עובר לעשייתן, דהיינו סמוך וקודם לתחילת עשייתן) – אינה נהנית מן האור עד לאחר הברכה. ולכן תכסה את עיניה בכפות ידיה מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה, ואז תסיר ידיה, תביט בנרות ותהנה מן האור, ובכך הברכה היא "עובר לעשייה".