הלכה יומית

מחמת הספק שישנו איזה מבין שני חודשי אדר מתכוונים כשאומרים אדר, כתבו הפוסקים שמי שקיבל על עצמו הידור מסוים או לחלק סכום כסף לצדקה בחודש אדר, יעשה זאת באדר-ראשון משום שזריזים מקדימים למצוות ושלא לעכב את המצווה. ואם קיבל על עצמו הידור הכולל הימנעות מדבר מסויים, אם הוא דבר שאינו כרוך בטרחה (לא לטייל וכדומה), יקיים החלטתו בשני החודשים, אך אם הדבר עולה לו בטורח (כתענית וכדומה) יקיימנו רק באדר-שני.

אודות הגעתם של נערים ונערות למצוות, כאשר נולדו בחודש אדר שבשנת הולדתם היא פשוטה ובהגיעם לגיל מצוות השנה היא שנה מעוברת, דנו הפוסקים באיזה אדר הוא, ולכן לחומרא יש לחוש לשניהם. ולענין יום הולדת הורה הרבי שמכיוון שמדובר בעניין של מנהג, ראוי לנהוג מנהגי יום הולדת בשני החודשים. אולם מי שנולד בשנה מעוברת, חל יום הולדתו בחודש שנולד בו אדר ראשון או שני.

ילד שנולד באדר ראשון או שני, והשנה הי"ג להולדתו היא שנה פשוטה נהיה בר מצווה בתאריך בו נולד בחודש. מכך עולה מצב מעניין אודות ילדים הנולדים בשנה מעוברת שיתכן ויכנסו לעול המצוות לפני ילדים שגדולים מהם, באם השנה ה-13 משנת לידתם היא שנה פשוטה. שכן, ילד שנולד ביום כ"ט לחודש אדר ראשון יכנס לגיל מצוות ביום כ"ט אדר, ולעומתו ילד שנולד אחריו ביום א' לחודש אדר שני, יהיה בר מצוה כחודש לפניו בא' באדר.

הספק אודות חודש אדר העיקרי מובא בפוסקים אף לגבי יארצייט, ואכן נחלקו הפוסקים מתי יש לקבעו באדר-ראשון או באדר-שני. אלא שהדעה העיקרית הנהוגה למעשה (למנהג אשכנז), שכאשר הייתה הפטירה ל"ע בחודש אדר בשנה פשוטה, ינהגו מנהגי יארצייט בשנה מעוברת בחודש אדר-ראשון, ויש מחמירים לנהוג בהם אף באדר-שני, אלא שלא ידחה חיובים אחרים לגשת לעמוד.

בסיום חלק אורח-חיים מביא הרמ"א בשולחן-ערוך דעות חלוקות האם ישנו חיוב להרבות בסעודה בפורים-קטן, ומכריע שצריך להרבות קצת בסעודה כדי לחוש לשיטתם, ומסיים: "וטוב-לב משתה תמיד", ומבאר הרבי שמכך למדים שכל מקום שבו ישנו אפילו ספק קטן שצריך להרבות בשמחה, יש להוסיף בשמחה. והורה הרבי ששמחת פורים-קטן צריכה להיות שמחה-בטהרתה, כיוון שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות הפורים.

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה . . והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' (וכן בסעודה שלישית אם דורשים בתורה), וכן בסעודת יום טוב, ויש אומרים שאף בפורים. אלא שבפורים קטן אומרים שבע ברכות רק אם יש 'פנים חדשות', ואם אין 'פנים חדשות' יאמרו רק את ברכת "אשר ברא ששון ושמחה".

נאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: "'לאכלה' – ולא לסחורה", "'לאכלה' – ולא להפסד", כלומר ששימוש בגידולי הארץ של שנת שמיטה שאינו כייעודם הרגיל – נחשב הפסד. קדושת השביעית חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, ומותר לאדם לקטפם לצורך ביתו, ויש לנהוג בהם בקדושה. כמו כן מותר להשתמש בפירות שביעית לכל שימוש (מלבד סחורה), אך רק בדרך השימוש המקובלת לאותו הדבר. לכן, דבר העומד לאכילה בלבד – אין להשתמש בו לדברים אחרים.

אחר שיוצא מבית המרחץ צריך ליטול את ידיו במים. מן הדין די שיערה מים על ידיו פעם אחת, אך למעשה נוהגים לערות מים על הידיים שלוש פעמים לסירוגין, ולכתחילה נוטלים ידיים מתוך כלי. ויש הנוהגים שלאחר הרחיצה והטבילה של ערב שבת אינם עושים עוד מלאכה, אלא רק בעסק התורה או בתיקון צרכי שבת.

אין להפסיד פירות שביעית. יש להיזהר לא לפורר ולא לקלקל פירות שביעית, או חלק חשוב מהם, אלא אם כן כך היא דרך אכילתו. כמו כן אסור לאכול פירות שביעית אכילה גסה (כלומר, אדם השבע וקץ במזונו, אם מוסיף ואוכל הרי זה נקרא אכילה גסה. ואין אכילה כזו נכללת בדברי האמור "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה").

פירות וירקות שהדרך לאכלם בין חיים ובין מבושלים, יאכלם כפי שירצה, חיים או מבושלים. וכן פירות שרגילים לעשות מהם קומפוט כתפוחים וכדומה – מותר לבשלם לעשות מהם קומפוט. פירות וירקות שאין דרך רוב העולם לבשלם, אך יש מקום מסוים או עדה מסוימת הנוהגים לבשלם לעיתים קרובות – הרי זה נחשב דרך אכילה ומותר להם לעשות כן. מותר לייבש פרי שדרכו בכך. מותר לעשות ריבה (ממרח המתקבל מבישול פירות או ירקות וסוכר, עד התקרשות הנוזלים שבו) מפירות שביעית, מפירות שהדרך לעשות מהם ריבה. מותר לקלף ולרסק עבור ילדים קטנים, כיוון שכך הוא דרך אכילתם, אך יש לאסוף את מה שישאירו אחריהם ולהניח את השיריים במקום המיוחד לשיירי שביעית.

פירות וירקות שהדרך לאכלם רק חיים – לא יבשלם ולא יאפם. וכן להיפך, פירות וירקות שהדרך לאכלם מבושלים – לא יאכלם חיים. ואפילו התחילו להתבשל ולא התבשלו כל צרכם, אין לאכלם. דבר שדרכו להיאכל מבושל לגמרי – אין לבשלו חצי בישולו. וכן דבר הנאכל חי, אין לכבוש אותו עשרים וארבע שעות בנוזלים כי כבישה היא כבישול. ודבר שרגילים רק לכבשו אין לבשלו. עבר ובישל דבר הנאכל חי – מותר לאכלו ואינו נאסר.

מותר להריח בפירות שביעית, וכן לתלותם לנוי (לדוגמא הנוהגים בתליית פירות בסוכה יכולים לתלותם), באם לא פוגמים אותם אלא הם נשארים שלמים. דבר שיש בו קדושת שביעית אסור להשליכו לדלי (פח) המיועד לאשפה. אלא יניחו (אם אין מי שיאכל ממנו) במקום מיוחד עד שייפסד. ולא יניחו במקום שמצויים בו שרצים וחרקים, ואף לא כנגד השמש. יש מחמירים שלא להשליכו לאשפה אפילו בתוך שקית ניילון סגורה, ויש המתירים בשקית סגורה וכן הוא המנהג.